אחד מטקסי הכפרה והקורבנות בבית המקדש הוא קבלת דם הפר הנשחט אל כלי קיבול (קערה, בלשון התלמוד והמקרא, הנקראת "מזרק"), ולאחר מכן התזת חלק מהדם על דופן המזבח. את הדם שנשאר בקערה יש לשפוך במקום מיוחד הנמצא סביב המזבח, בקרקעיתו (בלשון המקרא: "יסוד המזבח"). חכמים קבעו שקבלת דם הפר צריכה להיעשות ישירות מהוורידים החתוכים של הפר אל תוך הקערה, וגם צריך שהקערה תקלוט ותכיל את כל הדם הנשפך מוורידי הפר השחוט. אם נשפך הדם לרצפה מחוץ לקערה, אי אפשר לאוספו לקערה, ובמקרה זה – אין הקורבן יכול לכפר על החוטא.
לנוכח דרישות קפדניות אלה שאלו חכמי התלמוד: מה הדין אם דם הפר התחיל לקלוח לכיוון הקערה, אך בטרם הספיק להגיע לבסיסה, נפלו שולי הקערה (תחתית הקערה) והדם זלג על הרצפה? האם במקרה כזה מותר לאסוף את דם הפר? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, דם שלא התקבל בקערה אינו כשר להשתמש בו, כפי שהסברנו לעיל, אך מצד אחר, היות ובזמן קילוח הדם הוא היה מכוון לקערה, וקרה המקרה והשתבש הקילוח וסופו שלא התקבל בקערה – ייחשב הדם "כאילו" התקבל בקערה, ואז יהיה מותר לאסוף אותו ולהמשיך בטקס הכפרה. (ספק זה לא הוכרע. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כה, עמודים א-ב ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"נשפך הדם על הרצפה ואספו – פסול. … אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי איתמר נמי אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ורידין צריך שיראו אויר כלי. בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר, מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, או לא כמונח דמי?"