חכמים התייחסו למילת הזכרים כפעולה כירורגית מסוכנת הדורשת טיפול.
כך למשל הקפידו לחבוש היטב את איבר המין של התינוק עם משחות רפואיות.
עוד הוסיף החכם, אביי שמו, בשם האומנת שלו, שיש להקפיד שלא יהיו בתחבושת סיבי חוטים שמא יתהדקו סביב איברו ויגרמו לו לעקרות. עוד אמר חכם דלעיל; תינוק שפי הטבעת שלו אינו מזוהה וניכר ימשח את המקום בשמן ויעמיד את התינוק באור השמש. הנקודה שתהיה צלולה כזכוכית הוא מקום פי הטבעת. ייקח גרגיר שעורה ובקצה החד שלה יחתוך את הקרום הסותם את פי הטבעת. אבל לא יעשה זאת בכלי מתכת שמא יזדהם המקום. עוד הוסיף החכם דלעיל, תינוק שמסרב לינוק משדי אמו, הסיבה לכך ששפתיו קרות. עצתו לקחת גחלים חמים בכלי ולהניחם קרוב לשפתיו כדי שיתחממו וכך הוא יתחיל לינוק. עוד הוסיף חכם דלעיל, תינוק שיש לו בעיה עם דופק הלב ונשימתו ינפנף עליו במניפה. עוד הוסיף חכם דלעיל, תינוק שמתקשה בנשימתו ימרחו משליית אמו על בשרו. עוד הוסיף, תינוק שנולד צנום ימרחו על בשרו משליית אמו מצד הצר של השלייה לכיוון צידה הרחב – כסימן שיתרחב מדקותו. ואם הוא נפוח ומלא ימרחו את השליא מהצד הרחב לצד הצר – כסימן שהתינוק יתקצר מרוחבו. עוד הוסיף, תינוק שנולד אדום, דמו לא נבלע באבריו ויש חשש שבמילתו יצא כל דמו, לכן יש לדחות את ברית המילה עד שדמו יבלע באבריו ועורו יחזור לצבעו הטבעי. ואם עורו צהוב זה מעיד על חולשה וצריך לדחות את המילה עד שצבע עורו יחזור לצבעו הטבעי. ולחיזוק דברי החכם דלעיל מביאים מעשה שהיה ברבי נתן הבבלי. מעשה באישה שמתו שני בניה לאחר שנימולו, כשילדה את תינוקה השלישי באה להתייעץ עם רבי נתן הבבלי. ראה רבי נתן שהתינוק אדום ייעץ לה להמתין עם המילה עד שצבע עורו יחזור לצבעו הטבעי. כך עשתה ובנה נשאר חי וקראה את שמו "נתן הבבלי" על שם החכם שייעץ לה עצה טובה. עוד מעשה באישה שמתו שני בניה לאחר מילתם וכשילדה את בנה השלישי באה להתיעץ עם רבי נתן הבבלי. ראה רבי נתן שבנה צהוב ייעץ לה שתמתין עם מילתו עד שצבע עורו יחזור לצבעו הטבעי. כך עשתה ובנה נשאר חי וקראה את שמו "נתן הבבלי" על שם החכם שייעץ לה עצה טובה. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלד, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אין עושין לה חלוק כו'. אמר אביי, אמרה לי אם: האי חלוק דינוקא – לפניה לסיטרא לעילאי, דילמא מידביק גרדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. אימיה דאביי עבדא כיסתתא לפלגא. אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה חלוק – לייתי בליתא דאית ליה שיפתא, וליכרכיה לשיפתא לתתאי, ועייף ליה לעילאי. ואמר אביי אמרה לי אם: האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה – לשייפיה מישחא, ולוקמיה להדי יומא, והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא שתי וערב. אבל בכלי מתכות – לא, משום דזריף. ואמר אביי, אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מייץ – מיקר דקר פומיה, מאי תקנתיה – ליתו כסא גומרי, ולינקטיה ליה להדי פומיה, דחיים פומיה ומייץ. ואמר אביי אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מנשתיה – לינפפיה בנפוותא ומנשתיה. ואמר אביי אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מעוי – ליתו סליתא דאימיה, ולישרקיה עילויה ומעוי. ואמר אביי, אמרה לי אם: האי ינוקא דקטין – לייתו לסילתא דאימיה, ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא. ואי אלים – מאולמא לקוטנא. ואמר אביי, אמרה לי אם: האי ינוקא דסומק – דאכתי לא איבלע ביה דמא, ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה. דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה – ליתרחו עד דנפל ביה דמיה, ולימהלוה. דתניא, אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה: המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי".