סיפרו התלמידים על רבי שמעון בן חלפתא שהיה אוהב לעסוק בניסויים ובבדיקות בחרקים ובבעלי חיים אחרים כדי ללמוד מהם את התנהגותם.
כך למשל בדק הרב אם יש לנמלים מלכה. ומדוע החליט לבדוק דווקא אצל נמלים? כי מצא כתוב (במשלי, ו; 6): " לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם: אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל: תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" כלומר, לנמלה יש מוסר עבודה עצמי ואין לה מנהיג. החליט לבדוק את העניין. ובקיץ, ביום חם מאוד, הלך לקן נמלים, שהיו כולם בתוך האדמה מחמת השמש היוקדת. פרס את גלימתו על הקן ויצר צל. נמלה אחת יצאה החוצה, הרב סימנה. חזרה הנמלה לתוך הקן ובישרה ליתר הנמלים: "יש צל בחוץ אפשר לצאת מהקן". וכשיצאו כל הנמלים החוצה, הסיר הרב את הגלימה, והשמש הקרינה עליהן מחוּמָהּ. הנמלים חשבו שהנמלה שבישרה להם על בוא הצל, שיקרה והיתלה בהם – ולכן התנפלו עליה והרגו אותה. ממעשה זה למד הרב, שאין לנמלים מלכה. כי אילו הייתה להם מלכה היו צריכים להימלך בה קודם שהרגו את הנמלה "השקרנית". דחה חכם אחר את מסקנתו וטען: ייתכן שיש להם מלכה, והסיבה שלא נמלכו במלכה קודם שהרגו את השקרנית, הייתה משום שהמלכה עצמה הייתה יחד עם כל הנמלים והיא זאת שהורתה להם להרוג את הנמלה השקרנית. יש גם אפשרות נוספת: ייתכן שיש אצל הנמלים חוק קיים וידוע הקובע כי, "נמלה שנמצאה שקרנית יש להורגה". אפשרות נוספת, ייתכן שהם הרגו את השקרנית בדיוק בזמן שבו "הוחלף השלטון" ממלכה למלכה, ולא היה להם את מי לשאול. אם כך, אין ללמוד מן הניסוי שעשה רבי שמעון בן חלפתא אם יש מלכה לנמלים או אין, אלא יש לסמוך על שלמה המלך שכתב במשלי, שאין מלכה לנמלים. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נז, עמוד ב ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה, והיה עושה דבר להוציא מלבו של רבי יהודה, שהיה רבי יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה – פסולה; ותרנגולת היתה לו לרבי שמעון בן חלפתא שניטלה נוצה שלה, והניחה בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיים, וגידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים. ודלמא קסבר רבי יהודה טרפה משבחת? אם כן, במידי דמיטרפא בה הגדילה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים? מאי עסקן בדברים? א"ר משרשיא, דכתיב: (משלי ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר: איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא! אזל בתקופת תמוז, פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני, נפק אתא חד מינייהו, אתנח ביה סימנא, על אמר להו נפל טולא, נפקו ואתו, דלייה לגלימיה נפל שמשא, נפלו עליה וקטליה. אמר: שמע מינה, לית להו מלכא, דאי אית להו, הרמנא דמלכא לא ליבעו? א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ודלמא מלכא הוה בהדייהו? א"נ, הרמנא דמלכא הוו נקיטי, אי נמי בין מלכא למלכא הוה, דכתיב (שופטים י"ז) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אלא, סמוך אהימנותא דשלמה".