אחד החכמים, רב שמו, טען שאדם צריך להיזהר בלשונו ובתוכן שיחתו שיהיו נקיים מפריצות מינית, שאפילו דיבור בינו לבין אשתו יהיה נידון בבית דין של מעלה לאחר מותו. שאלו התלמידים: הרי מעשה היה בחכם, רב כהנא שמו, שנכנס מתחת למיטת החכם דלעיל "רב" ואשתו בזמן שקיימו יחסי מין ושמע אותו משוחח עם אשתו לפני ששכב איתה, בלשון המעוררת תאווה וזימה, עד כדי כך שתיאר החכם רב כהנא את דברי "רב" כך: "דומה פיו כמי שלא טעם טעם תבשיל (התנהגותו הייתה יצרית כאילו לא שכב עם אישה מעולם)". משמע, רב עצמו נהג לשוחח בלשון המעוררת תאווה בניגוד לדעתו שלו דלעיל. תשובה: האיסור לדבר דברי שחוק מינית עם האישה אינו איסור גורף. אם מטרת הדיבור לעורר את תשוקת האישה – מותר, אך אם האישה כבר מתאווה ותשוקתה קיימת – אסור לדבר דברי לצון וזימה המעוררים את התאווה. (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוק, לאו אורח ארעא! – לא קשיא; כאן – דצריך לרצויה, הא – דלא צריך לרצויה".