חכמים קדמונים (תנאים) קבעו שהנושא אדם חי על המיטה ביום שבת אינו עובר על מלאכת הוצאה בשבת, אך אם נשא אדם מת על המיטה עובר על איסור הוצאה בשבת.
סברו התלמידים שההבחנה בין נשיאת אדם מת לנשיאת אדם חי אינה מוסכמת על כולם וזו דעת יחיד של החכם רבי נתן, כי כך הוא אומר: "המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, על שחוטים חייב, ועל חיים פטור, שהחי נושא את עצמו". אחד התלמידים, רבא שמו, סובר שנשיאת אדם חי בשבת אינה עבירה לכל הדעות, גם של יתר החכמים. אלא שלדעת מקצת חכמים יש הבחנה בין הנושא בהמה, חיה ועוף לנושא אדם חי. וסיבת ההבחנה בניהם שהחיות נוטות להישמט ולברוח מהידיים ומקשות על נושאם לכן הנושאם ביום שבת עובר על מלאכת הוצאה. ואילו אדם חי שאין דרכו להישמט ולברוח הנושאו אינו עובר עבירת הוצאה בשבת. שאלו התלמידים: אם כך, שהנושא ומרים אדם אינה נחשבת מלאכה, מדוע קבע אחד התלמידים שאדם חי הרוכב על סוס ביום שבת, בעל הסוס אינו עובר על איסור מלאכה של בהמות אלא לפי דעת מקצת חכמים ולא לפי כל הדעות? תשובה: כשהתירו בסוס הכוונה בסוס המיועד לשאת עופות ולא בני אדם. שאלו התלמידים: וכי קיים במציאות סוס המיועד לשאת עופות חיים? תשובה: כן! יש סוס המיועד לציידי עופות שעליו מניחים עופות דורסים מאולפים כגון בז ונץ ובלשון חכמים: "סוסי דבי וייאדן". עוד הוסיפו התלמידים שאם האדם החי קשור וכפות הנושאו עובר על מלאכת הוצאה בשבת. שאלו התלמידים, אם כך מדוע מותר לפרסיים נכרים לרכב על סוסים השייכים ליהודים, הרי הפרסיים נידונים ככפותים וקשורים מחמת מלבושיהם הרב ואינם יורדים מהסוס לארץ. תשובה: הפרסיים, אף שלבושים ואינם נוהגים ללכת, זה לא משום שהם ככפותים אלא מחמת גאווה יתירה שאינה מתירה להם להתאמץ בעמם. וראייה לדבר, שפרסי אחד ברח ורץ במהירות כ- שנים עשר קילומטר מחמת פחד המלכות שכעסה עליו. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צד, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"את החי במטה פטור אף על המטה. לימא מתניתין רבי נתן היא ולא רבנן? דתניא: המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, בין חיין ובין שחוטין – חייב. רבי נתן אומר: על שחוטין חייב, ועל חיין פטור, שהחי נושא את עצמו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן; עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן – אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו – אפילו רבנן מודו. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן: בן בתירא מתיר בסוס, ותניא: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת. ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד. ואי אמרת דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף ומשום דמשרבטי נפשייהו, מאי איריא בן בתירא ורבי נתן? והאמרת אפילו רבנן מודו! כי אמר רבי יוחנן – בסוס המיוחד לעופות. ומי איכא סוס המיוחד לעופות? – אין, איכא דבי וייאדן. אמר רבי יוחנן: ומודה רבי נתן בכפות. אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו, ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד! – התם רמות רוחא הוא דנקיט להו. דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה".