ערום אינו רשאי להתפלל כשערוותו גלויה. לכן מי שנמצא ערום במקווה ואין לו זמן לצאת ולהתלבש ולהתפלל תפילה בזמנה, יכול להתפלל במקווה כשהוא ערום ובלבד שערוותו תהיה שקועה בתוך המים. שאלו התלמידים: מה יועיל שיכניס עצמו למים עד צוואר, אף שעיניו מחוץ למים, הרי חזהו ולבו בתוך המים, ובאופן זה לבו "רואה" את ערוותו, משום שאין הפרדה וחציצה בין הלב לערווה (זאת הסיבה שהחסידים חוגרים "גרטל" לפני התפילה, כדי שיחצוץ בין הלב לערווה, והליטאים מסתפקים בחגורת המכנסיים או בכפתור הסוגר את המכנס).
תשובה: ההיתר להתפלל ערום בתוך המקווה הוא אך ורק אם מי המקווה עכורים ואינם צלולים ובכך אין "ליבו רואה" ערוותו. עוד ממשיכים התלמידים לדון אם עקב הרגל רואה את הערווה, למשל בשעה שלובש שמלה ללא תחתונים, האם במקרה כזה מותר להתפלל? הכרעת התלמוד: אם "עקבו רואה" את ערוותו מותר להתפלל, אך אם עקבו נוגע בערוותו אסור להתפלל (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא" (משנה, מסכת ברכות, דף כב, עמוד ב )….
גמרא: "ואם לאו – יתכסה במים ויקרא. והרי לבו רואה את הערוה! – אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו. תנו רבנן: מים צלולין – ישב בהן עד צוארו וקורא; ויש אומרים: עוכרן ברגלו, ותנא קמא – והרי לבו רואה את הערוה! – קסבר: לבו רואה את הערוה – מותר. והרי עקבו רואה את הערוה! – קסבר: עקבו רואה את הערוה – מותר. אתמר: עקבו רואה את הערוה – מותר. נוגע, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע – דברי הכל אסור; רואה, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע – אסור, רואה – מותר".