אמר אחד החכמים, רבא שמו, המלך אחשוורוש עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו ביום שבת. ביום זה נוהגים היהודים לאכול סעודת שבת ולהתחיל בדברי תורה, שירה ותשבחות לאלוהים. לעומתם, הגויים, מתחילים סעודתם בדברי זימה. כך למשל במשתה שעשה המלך אחשוורוש היו המשתתפים מרכלים בניהם – נשים של איזו אומה יפות יותר. יש מהם שאומרים שנשות מדי יפות ויש מהם אומרים שנשות פרס יפות. כששמע זאת אחשוורוש אמר להם שאשתו, ושתי, אינה לא ממדי ולא מפרס אלא מבבל, רוצים לראות את יופייה? השיבו לו: כן, ובלבד שתופיע בפנינו ערומה. המלכה ושתי לא הסכימה להופיע ערומה כי כך כתוב: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶך" (אסתר, א; 12). שאלו התלמידים: מדוע ושתי סירבה להופיע ערומה? הרי כוונתה בארגון המשתה ליצור אווירה מינית של חשפנות ופריצות? השיב אחד התלמידים, רבי יוסי בר חנינא שמו, מתוך שסירבה להופיע ערומה משמע, שגופה התמלא בצרעת והייתה בושה לחשוף גופה. נימוק אחר ניתן על-ידי חכמים קדמונים: המלאך גבריאל הצמיח לושתי זנב באמצע המשתה לכן התביישה לחשוף גופה.
עוד שאל החכם, רבא שמו, מסופר שהמלך אחשוורוש כעס מאוד כשושתי סירבה להופיע, כי כך כתוב: " וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". מדוע רגז וקצף המלך אחשוורוש על ושתי? וכי בגלל שושתי לא הופיעה ערומה כעס כל כך? מתוך שאלה זו הסיק החכם רבא, בקשת המלך אחשוורוש מושתי שתבוא ערומה גרמה לה להשיב לו בעזות מצח ואמרה לו כך: "אתה כבן סוס לעומת אבא שלי שהוא בנו של נבוכדנאצר, אבי שתה כמות גדולה של אלכוהול ולא השתכר, ואתה אחשוורוש שתית יין והשתכרת. עזות מצח זו של ושתי גרמה למלך אחשוורוש לכעוס וחמתו בערה בו מאוד (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יב, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה? – אמרו לו: אין, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה – כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי, מכדי פריצתא הואי, דאמר מר: שניהן לדבר עבירה נתכוונו, מאי טעמא לא אתאי? אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת במתניתא תנא: [בא גבריאל ועשה לה זנב]. ויקצף המלך מאד, אמאי דלקה ביה כולי האי? אמר רבא: שלחה ליה: בר אהורייריה דאבא! אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה. מיד וחמתו בערה בו".