השואל מחברו פרה או כל חפץ אחר ומתה הפרה או נשבר החפץ ששאל ברשות השואל, חייב לשלם את ערך החיה או החפץ לבעלים. קבעו חכמים שאם החיה או החפץ מתו או נשברו מחמת המלאכה, תוך כדי עשיית המלאכה שלשמה הוא נשאל , פטור מלשלם כי לכך הוא שאלם כדי לעשות עמם מלאכה.
מעשה היה ושאל אדם מחברו חתול כדי שיבריח את העכברים מביתו וחצירו. התאחדו העכברים וחברו יחדיו על החתול והרגוהו. ישב החכם , רב אשי שמו, וחשב האם מקרה זה נחשב כמתה מחמת מלאכה. ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, החתול מת תוך כדי עשיית מלאכתו; להרוג עכברים. מצד אחר, אין דרך עכברים להרוג חתול , וייחשב מת מחמת אונס שחייב לשלם, כפי שכתבנו לעיל. טען חכם אחר, אין ספק בדבר ואין לדון בכך שזה מקרה של מתה מחמת מלאכה ולכן פטור, בדיוק כמו גבר שבעל נשים הרבה ומת מחמת ריבוי הבעילות שנחשב מת מחמת מלאכה.

(היות והתלמוד לפני עריכתו וכתיבתו היה שגור בפי התלמידים בעל-פה בלבד. לכן פעמים רבות סוגיות שונות בתלמוד מובאות בגרסאות שונות מחמת השכחה או אי הבנה. גירסא אחרת לפלפול הנידון תתחיל בלשון: "איכא דאמרי"; יש אומרים , "לישנא אחרינא"; לשון אחר,כך גם בפלפול זה).

יש אומרים, שכך היה המעשה: אדם שאל מחברו חתול, החתול אכל עכברים רבים שגרמו למותו. ישב החכם , רב אשי שמו, וחשב האם מקרה זה נחשב כמתה מחמת מלאכה. ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, החתול מת תוך כדי עשיית מלאכתו; להרוג ולאכול עכברים וייחשב כמת מחמת מלאכתו ופטור לשלם. מצד אחר, זה נדיר שחתול מת מחמת אכילת עכברים ויחשב מת מחמת אונס שחייב לשלם. טען חכם אחר, אין ספק בדבר ואין לדון בכך שזה מקרה של מתה מחמת מלאכה ולכן פטור, בדיוק כמו גבר שבעל נשים הרבה ומת מחמת ריבוי הבעילות שנחשב מת מחמת מלאכה. (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צז עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו. יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה: כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: גברא דנשי קטלוהו – לא דינא ולא דיינא. איכא דאמרי: אכיל עכברי טובא וחביל ומית. יתיב רב אשי וקא מעיין בה: כהאי גוונא מאי? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו – לא דינא ולא דיינא".