על פי חוקי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים בכל כלי ובלבד שיהיה חלק ללא פגימות; סכין, צור ואבן, קנה עץ וכיוצא בזה. חכמים קדמונים קבעו דין זה בזו הלשון: "השוחט בצור ובקנה שחיטתו כשרה". מתוך שנכתב "השוחט" משמע השחיטה כשרה דיעבד בלבד אך לא ישחוט לכתחילה. שאלו התלמידים: חכמים קדמונים קבעו במקום אחר שמותר לשחוט באבן ובקנה לכתחילה? תשובה: אבן וקנה שאינם מחוברים לקרקע מותר לשחוט אתם לכתחילה אך אם הם מחוברים לקרקע אסור לשחוט אתם ואם שחט בדיעבד כשר. המשיכו התלמידים לשאול: חכמים קדמונים קבעו שאם האבן או הקנה מחוברים לקרקע השחיטה פסולה? תשובה: אם האבן מחוברת לקרקע מטבע ברייתה כגון אבן מערה או קנה הגדל באדמה ושחט עמם כגון שהניח את צוואר החיה על חוד האבן המחוברת למערה והוליכה הלוך ושוב שחיטתו פסולה אך אם זו אבן או קנה שנתלשו ולאחר מכן חברם לקרקע לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד אם שחט כשר. לדעתם יש לעשות הבחנה בין מחובר מטבעו לבין מחובר באופן מלאכותי. עוד קבעו חכמים שגלגלת שבהיקפה סכין והיא מסתובבת באמצעות תנועת הרגליים כדרך יוצרי כדי החרס והניח את צוואר החיה על הסכין שבגלגלת ושחטה כשר. אך אם הגלגלת מסתובבת באמצעות זרימת המים של הנהר השחיטה פסולה כי השחיטה לא נעשתה על ידי כוח של אדם יהודי אלא באמצעות זרימת המים. עוד הוסיפו החכמים אם מי הנהר היו סכורים ובא אדם ונטל את המחיצה והמים זרמו וסובבו את הגלגל ובסיבובו הראשון נשחטה החיה השחיטה כשרה. אך בסיבוב שלאחר מכן השחיטה פסולה משום שסיבוב הגלגל נעשה מכוח זרימת המים ולא מכוח נטילת אדם את מחיצת הסכר.
כך הדין בדיני רצח – אדם שקשר אדם אחר והניחו קשור בתעלת מים יבשה סמוך למחיצת הסכר ולאחר מכן פתח את סכר המים כך שהמים נפלו ישירות עליו והרגו אותו מתחייב כדין רוצח. אך אם קשרו והניחו בתעלת המים בריחוק ממחיצת הסכר ופתח את הסכר והמים זרמו על קרקע התעלה ולאחר מכן הרגו את האדם הכפות האדם הקושר פטור מדין רוצח. בלשון חכמים: "כח ראשון חייב כח שני פטור" שאינו אלא גרימת מוות ועל גרימת מוות פטורים מרצח (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף טו, עמוד ב – דף טז, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מתני'. השוחט במגל יד, בצור, ובקנה – שחיטתו כשרה. הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן, מפני שהם חונקין:
גמ'. השוחט – דיעבד אין, לכתחלה לא, בשלמא במגל יד, דלמא אתי למעבד באידך גיסא, אלא צור וקנה לכתחלה לא? ורמינהי, בכל שוחטין; בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! לא קשיא: כאן בתלוש, כאן במחובר, דאמר רב כהנא: השוחט במחובר לקרקע – רבי פוסל ור' חייא מכשיר, עד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. במאי אוקימתא? כרבי חייא ודיעבד, אלא הא דתניא, בכל שוחטין: בין בתלוש, בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מני? לא רבי ולא ר' חייא, אי ר' חייא; דיעבד אין, לכתחלה לא! אי רבי; דיעבד נמי לא! לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי בדיעבד? להודיעך כחו דרבי. ואלא מתניתין דקתני השוחט – דיעבד אין, לכתחלה לא, מני? לא רבי ולא רבי חייא, אי רבי חייא; אפילו לכתחלה! אי רבי, דיעבד נמי לא! לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני השוחט – רבי היא. קשיא דרבי אדרבי! לא קשיא: כאן במחובר מעיקרו, כאן בתלוש ולבסוף חיברו. ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא: השוחט במוכני – שחיטתו כשרה, במחובר לקרקע – שחיטתו כשרה, נעץ סכין בכותל ושחט בה – שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו – שחיטתו פסולה, קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ: שאני בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, ש"מ. אמר מר: השוחט במוכני – שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! ל"ק: הא בסרנא דפחרא, הא בסרנא דמיא. ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון, הא בכח שני, וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית – חייב, מ"ט? גירי דידיה הוא דאהני ביה; וה"מ בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר: מנין לשחיטה שהוא בתלוש? שנאמר: +בראשית כ"ב+ ויקח את המאכלת לשחוט. א"ל רב לרבי חייא: מאי קאמר? א"ל: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. והא קרא קאמר! קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל".