לאחר שמסיימים את ספירת העומר ביום החמישים, צריך להביא לבית המקדש ביכורי חיטים ולאפות מהם שתי כיכרות לחם. חיטים אלו צריכים לגדול בארץ-ישראל, אך אם גדלו מחוצה לה אינם כשרים. כי כך כתוב בתורה: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם (מארץ-ישראל) תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא פרק כג; 17). שאלו חכמים: מה הדין אם העננים המטירו חיטים? האם חיטים אלו ייחשבו כגידולי ארץ-ישראל או כגידולי חוץ לארץ? ואיך תיתכן מציאות כזו שחיטים יפלו מעננים? שאלו התלמידים. השיבו החכמים: יש מציאות כזו. מעשה היה בערבי שירדה לשדהו כמות גדולה של חיטים מהעננים. (ספק זה לא הוכרע בתלמוד, לכן פסק הרמב"ם כך: לכתחילה ראוי להביא את ביכורי החיטים דווקא מגדולי הארץ, אך אם הביא מחיטים שנפלו מהעננים – כשר בדיעבד. (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה ג. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף סט, עמוד ב.)

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי ר' זירא: חיטין שירדו בעבים, מהו? למאי? אי למנחות, אמאי לא? אלא לשתי הלחם מאי? ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא? ומי איכא כי האי גוונא? אין, כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי".