בראש השנה יש חובה לתקוע בשופר כי כך דרשו חז"ל את הכתוב בתורה:
"יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר, כט; 1). "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא, כג; 24) כוונתו להריע בשופר.
תלי תלים של דקדוקי הלכות נידונו בתלמוד בנושא תקיעת השופר: כיצד לתקוע, מתי, איך, ואיזו קרן בהמה כשרה לשופר. אחד הפלפולים הוא בתוקע בשופר בתוך בור.
חכמים קדמונים (תנאים) בקבצי הלכותיהם (משניות וברייתות) כתבו פסקי הלכה. במשנה נקבע שהתוקע בשופר בראש השנה בתוך בור ושמע קול שופר יצא ידי חובת "תקיעת שופר" המוטלת עליו. אך אם שמע קול הברה [קול השופר וקול אוויר הבור מתערבבים עד שאף המדבר סמוך לבור דומה לו כאלו קול אחר יוצא משם. בית הבחירה למאירי, מסכת ראש השנה, דף כז, עמוד ב] לא יצא ידי חובת "תקיעת שופר". סייג אחד החכמים, רב הונא שמו, את ההלכה הכתובה במשנה וטען שאנשים שהיו בתוך הבור בזמן תקיעת השופר לעולם ישמעו קול שופר ולא קול הברה. וכדי לחזק טענתו הביא סיוע מברייתא (קבצי הלכות חכמים שלא נערכו במשנה) הפוסקת שהתוקע בבור יצא ללא הבחנה בין שמע קול שופר לקול הברה. כדי שפסקי הלכה הכתובים במשנה ובברייתא לא יסתרו זה את זה יש לומר, כך אומר החכם רב הונא, שהנמצאים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא קול הברה.

(היות וסוגיות ופלפולים תלמודיים נאמרו בעל-פה עד שנערכו בכתב, מטבע הדברים שהם אינם מתגלגלים במדוייק ופעמים יש גירסאות שונות כמו בסוגיא זו.)

יש מן התלמידים המביאים סוגיא זו בנוסח אחר; בסגנון של העלאת סתירה בין המשנה לברייתא ומתוך הסתירה טען החכם דלעיל, רב הונא, שיש לעשות הבחנה בין אנשים השומעים מחוץ לבור לבין השומעים בתוך הבור. חכם אחר, רבה שמו, טען דבר נוסף: שהשומע תקיעת שופר בבור ותוך כדי שמיעת תקיעת השופר יצא מהבור והמשיך לשמוע משם, למרות שהשומע מחוץ לבור לא יצא, הואיל ובתחילתו שמע בבור יצא ידי חובת תקיעת שופר. לעומת זאת, השומע תקיעת שופר לפני זמנה שנקבע בהלכה (קודם שיעלה עמוד השחר) והמשיך לשמוע בזמנה (לאחר שעלה עמוד השחר) לא יצא ידי חובת תקיעת שופר. שאל אחד התלמידים, אביי שמו, מה ההבדל בין שתי ההלכות? הרי בשניהם מקצת התקיעה כשרה ומקצתה פסולה. תשובה: התוקע לפני זמנה תקע בזמן פסול אבל התוקע בבור תקיעתו כשרה אלא שהשומע לא עמד במקום הראוי לשמיעה. ממשיכים התלמידים לשאול: לדעת החכם ששמו רבה, ניתן להסיק שהשומע מקצת מתקיעת השופר יצא ידי חובת שמיעת שופר. אם כך, מדוע המשנה קובעת: "השומע קול הברה לא יצא" והלא שמע בתחילה קול שופר לפני שהתערבב קול השופר עם אוויר הבור? תשובה: החכם רבה מעולם לא סבר שמקצת תקיעה מכשירה. אם כך מה היו דבריו דלעיל? כך אמר: אדם התוקע בשופר בבור והמשיך לתקוע תוך כדי יציאתו מהבור יצא ידי חובתו. המשיכו התלמידים לשאול: אם כך, שהחכם רבה התייחס בדבריו לאדם שתקע בבור והמשיך לתקוע מחוץ לבור, ברור הדבר שיצא ידי תקיעה (בשני המצבים תקיעתו כשרה). תשובה: החכם רבה קבע דבריו אף שברורים הם, שמא יסברו חכמים אחרים שיש לחשוש שמא התוקע בשופר שיצא מהבור ישאיר את השופר בבור כשגופו מחוץ לבור. (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כז עמוד ב – כח עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"התוקע לתוך הבור או לתוך הדות וכו'. אמר רב הונא. לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדין בבור – יצאו. תניא נמי הכי: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות – יצא. והתנן: לא יצא! אלא לאו שמע מינה כדרב הונא, שמע מינה. איכא דרמי להו מירמא, תנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות לא יצא, והתניא: יצא! – אמר רב הונא: לא קשיא; כאן – לאותן העומדין על שפת הבור, כאן – לאותן העומדין בבור. אמר רבה: שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור – יצא, מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר – לא יצא. אמר ליה אביי: מאי שנא התם – דבעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא, הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא! – הכי השתא? – התם – לילה לאו זמן חיובא הוא כלל, הכא – בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור. למימרא דסבר רבה: שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה – יצא. וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה – יצא. תא שמע: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת. ואמאי? תסלק לה בתרתי! – פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. ואמאי? ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא! כי קאמר רבה – בתוקע ועולה לנפשיה. – אי הכי מאי למימרא? – מהו דתימא: זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, וקא מיערבב קלא – קא משמע לן".