על פי חוקי התורה אסור לנהוג כתרבות הגויים; להתלבש כמותם, לעצב את השיער כדרך הגויים, לענוד חוט אדום כצמיד ולנהוג באמונות תפלות וכיוצא באלה מנהגים תרבותיים שאינם מביאים תועלת כי כך כתוב: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא, יח; 3) ובלשון חכמים "לא תלכו בדרכי האמורי". אך אם יש במנהגי תרבות הגויים תועלת כגון תועלת רפואית מותר לעשותם כי המניע לעשייתם הוא לרפואה ולא כחיקוי למעשה תרבות הגויים. לכן התירו חכמי קדמונים (תנאים) לאדם שכואבת לו האוזן להניח עליה ביצת חרגול לשיכוך הכאב, אף שנוהג זה קיים בתרבות הגויים מותר לצורך רפואה. כך גם מותר ליהודי שיש לו בעיות שינה לענוד שן של שועל שנעקר ממנו בעודו חי הפותר בעיות שינה, וכן לענוד שן שועל שנעקר ממנו לאחר שמת המסייע לחש עייפות תמידית וצורך לישון. כך גם למי שיש פצע מותר להניח עליו מסמר שהוציאו מצלב שבו נצלב אדם שנגזר עליו עונש מוות כדרך ההוצאה להורג של השלטון הרומי. שאלו התלמידים, אביי ורבא שמם, משמע אם אין במנהג הגויים תועלת רפואית אסור לחקות מעשיהם. מדוע חכמים קדמונים במקום אחר התירו ליהודי לצבוע את העץ שאינו נותן פרות כמנהג הגויים, וכי איזו תועלת תביא צביעת העץ? תשובה: צביעת העץ מועילה לפרסום מצבו העגום של העץ שאינו נותן פרות ומתוך כך אנשים ירחמו על העץ ויתפללו שיתן פרות וזו תועלתו. מתוך תשובה זו יש להתיר גם את הנוהג לתלות אשכולות תמרים על עץ דקל כדי שיראו אנשים שדקל זה אינו נותן פרות ויתפללו עליו שיתן פרות. עוד הוסיף אחד החכמים מנהגים שמהווים תועלת רפואית ואינם אסורים משום "דרכי האמורי": אדם שנתקע לו עצם בגרון מותר לו לקחת עצם אחר מאותו מין חי להניחו על קודקוד ראשו ולומר: אחד אחד יורד בלע, בלע יורד אחד אחד. ואם נתקע בגרונו עצם של דג יניחו על קודקוד ראשו ויאמר: "ננעץ כמחט ננעל כמגן שייא שייא"….[לאחר רשימה ארוכה של מעשי דרכי האמורי האסורים ליהודים לעשותם הוסיפו]…המבשלת עדשים ומבקשת מהנוכחים במטבח לשתוק כדי שהתבשיל יצליח הרי זה מדרכי האמורי… כשמוזגים יין למסובים מותר לומר: "יין וחיים בהתאם לחכמים" ואין בזה משום דרכי האמורי שאמירה זו כאמירת ברכה. ומעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו וכשמזג כוס יין למסובים היה אומר: "יין וחיים בהתאם לחכמים, חיים ויין בהתאם לתלמידיהם". (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סז, עמוד א – דף סז, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"משנה. יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי. גמרא. יוצאין בביצת החרגול – דעבדי לשיחלא, ובשן של שועל – דעבדי לשינתא, דחייא – למאן דניים, דמיתא – למאן דלא ניים. ובמסמר מן הצלוב – דעבדי לזרפא. משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה – יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים – כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? – כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא: +ויקרא יג+ וטמא טמא יקרא – צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא, – כי האי תנא. תני תנא בפרק אמוראי קמיה דרבי חייא בר אבין, אמר ליה: כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבר מהני: מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד – אין בו משום דרכי האמורי. לאדרא לימא הכי: ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא. האומר: גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי – יש בו משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר: גד אינו אלא לשון עבודה זרה, שנאמר +ישעיהו סה+ הערכים לגד שלחן. הוא בשמה והיא בשמו – יש בו משום דרכי האמורי, דונו דני – יש בו משום דרכי האמורי, רבי יהודה אומר: אין דן אלא לשון עבודה זרה, שנאמר +עמוס ח+ הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי אלהיך דן. האומר לעורב צרח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנביך לטובה – יש בו משום דרכי האמורי. האומר: שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, ותרנגולת שקראה גברית – יש בו משום דרכי האמורי. אשתה ואותיר אשתה ואותיר – יש בו משום דרכי האמורי. המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני האפרוחים – יש בו משום דרכי האמורי. והמגיס בפני אפרוחים – יש בו משום דרכי האמורי. המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחין בשביל שלא ימותו – יש בו משום דרכי האמורי. המרקדת לכותח, והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסין – יש בו משום דרכי האמורי. המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה – יש בו משום דרכי האמורי. אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה, וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה. תנו רבנן: נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק. ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק. אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא – קעבר משום בל תשחית. חמרא וחיי לפום רבנן – אין בו משום דרכי האמורי. מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון".