חכמים קבעו משך זמן הריונם של בעלי חיים והתאימו להם אילנות המוציאים פרות למשך זמן דומה. כך למשל קבעו שהזאבה, הלביאה, הדובה… זמן הריונן שלוש שנים. ובדומה להם עץ התאנה מוציא פרותיו לשלוש שנים. נחשה משך זמן עיבורה לשבע שנים. ולנחשה לא מצאו מקבילה מהצומח. ובלשונם: " לאותו רשע לא מצאנו חבר". ויש אומרים שיש בנמצא אילן כזה והוא עץ תאנה ממין מיוחד שמוציא פרותיו לשבע שנים כזמן עיבור הנחשה. שאלו התלמידים: האם יש מקור ממקורות כתבי הקודש למשך הריון הנחשה שבע שנים? תשובה, מהפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית, ג; 14). וכך מתפרש הפסוק – חַיַּת הַשָּׂדֶה היא החתולה שזמן הריונה חמישים ושניים יום. הַבְּהֵמָה היא האתון שזמן הריונה שנה. נמצא שהַבְּהֵמָה שהיא האתון צער הריונה פי שבע מצער הריונה של החתולה. כך הנחש צריך להיות צער הריונו פי שבע מהאתון כלומר שבע שנות הריון. שואלים התלמידים: ואולי כוונת הכתוב חַיַּת הַשָּׂדֶה ללביאה שמשך הריונה שלוש שנים והַבְּהֵמָה היא האתון שמשך הריונה שנה כלומר צער הריונה של הלביאה פי שלוש מהאתון ונלמד שצער הריונה של הנחשה פי שלוש מהלביאה שהוא תשע שנים? תשובה: היות וחיה כוונתה לבעל חיים שאינו מבויית (כגון לביאה) ובהמה כוונתה לבעל חיים מבויית (כגון אתון). וסדר הפסוק שהקדים בהמה ואחר כך כתב חיה כלומר צריך למצוא בהמה שצער הריונה גדול משל חיה ולא ההפך לכן יש לזהות את החיה כחתולה ואת הבהמה כאתון. אם כך שאלו התלמידים עדיין יש לזהות את החיה עם חתולה והבהמה עם עז שמשך זמן הריונה חמשה חודשים בלבד כלומר, צער הריונה פי שלוש מהחתולה. ומהעז נכפיל פי שלוש ללמוד על הנחשה, נמצא צער הריונה של הנחשה חמשה עשר חודש בלבד? תשובה: היות וכתוב מִכָּל הַבְּהֵמָה משתמע שצריך למצוא בהמה שזמן הריונה הרב ביותר מבין הבהמות שהיא האתון ולא העז שזמן הריונה פחות מהאתון. תשובה נוספת, הואיל ובקללת הנחש הכתוב עוסק, יש לחפש בהמה שצערה גדול יותר כדי שהריונה של הנחשה מקסימלי וכך גם צערה. שאל קיסר רומי את אחד החכמים היהודים, ר' יהושע בן חנניה שמו: כמה זמן נמשך הריונה של הנחשה? השיבו: שבע שנות הריון! הקשה הקיסר לחכם: והלא המדענים היוונים חקרו את משך הריונה של הנחשה ועשו ניסויים וזיווגו נחש עם נחשה ומצאו שמשך הריונה שלוש שנים בלבד? השיבו החכם: מדעני היוונים לא נתנו דעתם שהנחשות כבר התעברו קודם זיווגם בידי היוונים. המשיך הקיסר להקשות על החכם היהודי: היות והנחש והנחשה הזדווגו משמע קודם לכן לא היו מעוברות משום שאין דרך נחשות להזדווג בהריונם. השיב החכם היהודי: נחשות מזדווגות כל הזמן כדרכו של האדם – בין לפני ההריון בין לאחריו. המשיך לשאול הקיסר את החכם היהודי: ומדוע אתה מסתמך על דעתך יותר ממדעני היוונים הלא מדעני היוונים הם חוקרים וחכמים מאוד. השיבו החכם היהודי: היהודים חכמים יותר ממדעני היוונים. (תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח, עמוד א – דף ח, עמוד ב)

נוסח התלמוד כלשונו:

"הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים, וכנגדן באילן – בנות שוח, אפעה לשבעים שנה, וכנגדו באילן חרוב, חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לשבע שנים, ולאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים: מוכססים. מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא: שנאמר (בראשית ג') ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ"ש? אלא לומר לך: כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו – חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה ליה שב שני. אימא: כשם שנתקללה חיה מבהמה אחת לשלש שנים, ומאי ניהו – ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחת לשלש שנים דהוה ליה תשע שנים! מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב, ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה; ואימא: כשם שנתקללה בהמה מחיה – אחד לשלש, ומאי ניהו – עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי! איבעית אימא: מכל הבהמה כתיב, אי בעית אימא: קללה הוא, קללה שדי עילויה. א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה מיעבר ומוליד? א"ל: לשב שני; והא סבי דבי אתונא ארבעינהו, ואוליד לתלת? הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין]; והא קמשמשי שמושי! אינהו נמי משמשי כאדם; והא חכימי אינהו? אנן חכימינן מינייהו"