אישה שנתקלה בנחש וחוששת שהוא נמשך אליה מינית, נתנו חכמים הצעה לבדוק אם אכן נמשך אליה הנחש; תפשוט את בגדיה ותשליכם לפני הנחש. אם נכרך הנחש סביב בגדיה סימן שהתאווה לקיים איתה יחסי מין, ואם לא נכרך בבגדיה סימן שלא נמשך אליה ואין לה ממה לחשוש. אם נכרך הנחש על בגדיה, כלומר מתאווה הוא לשכב עמה, כיצד תינצל מתאוותו? ובלשון חכמים: "מה תקנתה"? תשובה: תקיים יחסי מין עם בעלה בפני הנחש, יראה הנחש שהיא שוכבת עם מישהו אחר ותתגנה בעיניו, כך יניח לה וילך לו. חכם אחר טען שהצעה זו לא תועיל, אלא להפך – תגביר את תאוות הנחש, הוא יראה אותה מקיימת יחסי מין עם בעלה ותשוקתו תבער. לכן הציע חכם זה הצעה אחרת כדי להינצל מתשוקת הנחש: האישה תקצוץ מציפורניה ומשערותיה ותשליך אותם לפני הנחש ותאמר: "אני במחזור וטמאה נידה" כך תתגנה בעיני הנחש והוא ילך לו. עוד אמרו החכמים שאם האישה לא הצליחה להינצל מתאוות הנחש, והוא הספיק לממש את תאוותו ונכנס אל תוך איבר מינה – כיצד יוציאו אותו ממנה? תעמוד האישה על שתי חביות בפישוק רגליים. מתחת לרגליה הפשוקות, מול איבר מינה, יצלו בשר על גחלים יחד עם קערה מתובלת בשחליים (צמח תבלין) עם יין רותח. יריח הנחש את ריח המטעמים ויצא החוצה, כשייצא יתפסוהו בצבת ויזרקו אותו לאש עד שיישרף, כי אם לא יישרף יחזור הנחש אל אותה אישה כדי לספק את תאוותו המינית. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"האי איתתא דחזיא חיויא, ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה, תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו – דעתיה עילוה, ואי לא – לא יהיב דעתיה עילוה. מאי תקנתה – תשמש קמיה. איכא דאמרי: כל שכן דתקיף ליה יצריה. אלא, תשקול ממזיה ומטופרה ותשדי ביה, ותימא: דישתנא אנא. האי איתתא דעייל בה חיויא, ליפסעה ולתבוה אתרתי חביתא, וליתי בישרא שמנה ולישדי אגומרי, וליתי אגנא דתחלי וחמרא ריחתנא, ולותבו התם וליטרוקינהו בהדי הדדי, ולינקוט צבתא בידה, דכי מירח ריחא – נפיק ואתי. ולישקליה וליקלייה בנורא, דאי לא – הדר עילוה".