המצב הנידון בתלמוד שלפנינו: אדם ערך בביתו בדיקת חמץ לקראת פסח. לאחר שסיים ראה עכבר עם פיסת חמץ בפיו נכנס לביתו, ואחר כך ראה עכבר עם פיסת חמץ בפיו יוצא מביתו.

התלמוד דן בשאלה זו: עכבר נכנס וכיכר לחם בפיו, ועכבר יוצא וככר לחם בפיו. מה הדין כאן?
האם אנו יכלים להסיק שהעכבר שיצא הוא העכבר שנכנס, ולכן אין צורך לחזור ולבדוק שנית האם הבית נקי מחמץ? או אולי העכבר היוצא הוא עכבר אחר ולכן יש סיכוי כי העכבר שנכנס הותיר בבית קצת חמץ, ואז עלינו לשוב ולערוך את הבדיקה?
שאלה נוספת בסוגיה קרובה: מהו הדין במקרה שנכנס לבית עכבר לבן ולחם בפיו, ועכבר שחור יוצא מהבית כשלחם בפיו? הרי עכשיו ברור לגמרי שזהו עכבר אחר, ולכן צריך לכאורה לבדוק את הבית שוב. אלא אם כן נטען שהעכבר השחור חטף את הלחם מהעכבר הלבן ויצא איתו מהבית. כי אם כך – אין צורך לבדוק שוב.
ועניין נוסף כאן: נניח שעכברים מאותו מין וסוג אין דרכם לחטוף אחד מהשני לחמים, מה הדין אם נכנס הביתה עכבר עם לחם בפיו ויצאה מהבית חולדה עם לחם בפיה? האם מדובר בלחם שהחולדה חטפה מהעכבר, שאז אין צורך לבדוק שוב? אבל אם אכן היה זה הלחם שקודם לכן היה בפי העכבר, האם היינו אמורים לראות גם את העכבר עצמו בפיה (שהרי כך דרכה של חולדה) ולכן סביר להניח שזהו לחם אחר ולכן צריך לשוב ולבדוק? או שמא הסיבה שהעכבר עצמו איננו בפיה ורק הלחם לבדו, היא משום שהעכבר ראה את החולדה ונבהל, השליך את הלחם וברח?
נציין כי את הספקות האלה, התלמוד השאיר פתוחות, ללא הכרעה (תלמוד בבלי פסחים דף י ע"ב)

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו מהו? מי אמרינן: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק. או דילמא: אחרינא הוא? אם תמצא לומר: היינו האי דעל והיינו האי דנפק, עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? – האי ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה? ואם תמצא לומר: עכברים לא שקלי מהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? חולדה ודאי מעכבר שקלתיה, או דילמא: אחרינא הוא, דאם איתא דמעכבר שקלתיה – עכבר בפיה הוה משתכח, ואם תמצא לומר: אם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח – עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא ודאי איהו הוא, או דילמא: אם איתא דאיהו ניהו – ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי. או דילמא: משום ביעתותא הוא נפל, ושקלתיה? – תיקו".