דיברה תורה כלשון בני אדם

"ותדר [חנה] נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים" (שמואל א, פרק א, יא).

ומה אמרו רבותינו על כפל הלשון "ראה תראה"?

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לא, עמוד ב: "'אם ראה תראה'; אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה – מוטב, ואם לאו תראה – אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, [אתייחד עם אחרים ויחשדני בעלי ויחול עלי דין סוטה ששותה את המים המרים ואז נפקדת בזרע קיימא]… אלא למאן דאמר אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות – יולדת זכרים, שחורים – יולדת לבנים, קצרים – יולדת ארוכים, מאי איכא למימר? [כלומר, מי הסוטה לא יועילו לחנה שתפקד בזרע – אם כן מדוע כפל הלשון] …. מאי 'אם ראה תראה'? דברה תורה כלשון בני אדם".

כבר בארנו במאמרנו הקודם "מליצת השיר" שחז"ל מפרשים את הכתוב כבתוך שלהם, ואף כאן אנו רואים איך שר' אלעזר דרש מכפל הלשון כבתוך שלו. אך במאמר זה נשים דגש על דעת האומר,  "דברה תורה כלשון בני אדם".

עיניך הרואות איך שבדבר בסיסי נחלקו רבותינו: האם התורה כופלת לשון ומכבירה במילים כדרך בני אדם או שמא רומזת ללמוד נוסף (כיאה ליצירה "אלוהית"), ואינה מייתרת מילה או אפילו אות ללא צורך. וכך כתב הרד"ק על הנאמר בקשר לשמואל א, פרק א, פסוק יא: "'אם ראה תראה' – דרשו מפני הכפל, ואין צריך, כי כן מנהג הלשון לצרף המקור עם הפעלים, כמו 'אם שמוע תשמעון'. ואמר כי לחזק הדבר הוא זה הצירוף; והם ז"ל דרשו בו: 'אם ראה' – מוטב, ואם לאו – 'תראה', אני מקנאה לאלקנהבעלי ואני יולדת, כמו שכתבת בתורתך, 'ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו' '". הרד"ק בכבודו ובעצמו אומר לנו כאן שטעו רבותינו בדרשם את הצירוף, מפני שזו נוסחה לשונית שגורה בפיהם של בני ישראל בזמן המקרא לייתר את הפועל או את תואר הפועל.

כיוצא בזה (שמות פרק ג, ז): " ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים"; ובמדרש למדו שני לימודים מכפל הלשון – להראותך שכל הרוצה לדרוש יבוא וידרוש (שמות רבה, מהד' וילנא, פרשה ב): "'ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי'; ומה תלמוד לומר 'ראה ראיתי' – ב' פעמים? אלא מאחר שהיו מטביעין אותן בנהר היו חוזרין וכובשין אותן בבנין". ולימוד נוסף בשמות רבה, מהד' וילנא, פרשה ג: "'ויאמר ה' ראה ראיתי'; 'ראיתי' לא נאמר אלא 'ראה ראיתי' – אמר לו הקב"ה: 'משה, אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות: אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן מקבלין תורתי – זהו 'ראה'; 'ראיתי' – זו ראיית מעשה העגל".

כיוצא בו (במדבר פרק יג, ל): "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (ולא מצאנו לרבותינו שלומדים מכפל לשון זה).

ומה אומר על כך הספורנו (שמות ג, ז): "וטעם ראה ראיתי, אמנם ראיתי. וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו "עלה נעלה" "יכול נוכל" כי ענינו כטעם "אמנם", להורות שהאמת כך הוא".

ואנו נביא דוגמא נוספת המראה בעליל את מוזרות הדרש של חז"ל. בויקרא יט, כ כתוב: "ואיש כי ישכב את אישה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה …לא יומתו". הדבר ברור לכל בר דעת שכוונת הכתוב שהשפחה לא נפדתה כלל וכך כתב אבן עזרא ויקרא יט , כ: "'והפדה' – שם הפעל מהבנין… והטעם שלא פדאה אביה"; אלא שרבותינו בתלמוד נחלקו בפירוש הכתוב (מסכת כריתות, דף יא, עמוד א): "ת"ר: 'והפדה' – יכול כולה? ת"ל: 'לא נפדתה'. יכול לא נפדתה? ת"ל: 'והפדה'. הא כיצד? פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, דברי ר"ע; רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי; א"כ מה ת"לוהפדה לא נפדתה? דברה תורה כלשון בני אדם".

ולא רק שרבותינו נחלקו בלימוד יסודי מאוד שממנו נלמדים דינים והלכות רבות – היאך לדרוש את כפל הלשון שבתורה – אלא אף כשסברו שאכן דיברה תורה כלשון בני אדם, כלומר, אין ללמוד שום דין מכפל לשון, הרי שלא פירשו כך באופן עקבי. וכך כתבו תוספות (מסכת עבודה זרה, דף כז, עמוד א): "דברה תורה כלשון בני אדם – אומר ר"ידמאן דאית ליה הכא דברה תורה כלשון בני אדם, יכול להיות שאינו חולק על 'השב תשיב' ועל 'הוכח תוכיח' וכיוצא בהן דדרשינן להו (ב"מ דף לא.), דלא אשכחנא תנאדפליג. וראיה דר"ש אמר פרק מציאת האשה (כתובות דף סז:) על 'העבט תעביטנו', 'דברה תורה כלשון בני אדם', ור' שמעון גופיה דריש בפ"ק דר"ה (דף ח.) 'עשר תעשר' ['עשר תעשר' – בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן]. וצריך עיון בדבר דמאיזה טעם אומר התלמוד פעמים כך ופעמים כך". הפלא ופלא – לא עברו אלא 800 שנה מזמן חתימת התלמוד עד לתקופתם של התוספות וכבר נעלמו מהן דרכי הדרש, ומה נגיד ומה נאמר מתקופת מתן תורה עד חתימת התלמוד, שעברו כ-1700 שנים? וראה עד היכן הדברים מגיעים: הכתוב בדברים יד ,כב, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", באים רבותינו ודורשים מכפל הלשון אף מעשר בהמה, והדבר ברור שבאופן פרשנות גורפת זו כל אשר יעלה על דעתם של חכמים ידרשו ויוציאו מהייתור. וכך אכן עשו (מסכת שבת, דף קיט, עמוד א): "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר". לא רק שלא מיחסים לכתוב לשון בני אדם אלא שלומדים שני דינים נוספים, ואין סוף להבלים. ואם שערי הדרש פתוחים לכל, אף אנו נדרוש: עשר בשביל שלא תתעשר שהעושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב). להראותך שאין סוף למדרש אם אינך מחויב לכתוב ככתבו וכלשונו וכשאין אחידות בגישה הבסיסית אל הכתוב.

וזאת לך לאות שכל פרשנות חז"ל מסברתם ודעתם, כי כך כתבו התוספות (מסכת כתובות, דף סז, עמוד ב) בשאלה האם יש להלוות אדם שיש לו ממון משלו ואעפ"כ מסגף עצמו ברעב: "ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ["והעבט תעביטנו" (דברים טו, ח) – כפל לשון], ולא אמרינן 'דברה תורה כלשון בני אדם' אלא הכא דלאמסתבר ליה למדרש כרבנן – דקרא משמע דבאין לו מיירי, כדכתיב: 'די מחסורו' ".

הרי לך דברים מפורשים שכל דרשות חז"ל מתחילות מהסברה, והוא שאנו אומרים ושונים פעמים רבות: ההלכה היהודית יצירה אנושית היא ככל יצירה אנושית אחרת.

ודע לך שהביטוי "דברה תורה כלשון בני אדם" הרמב"ם הרחיבו אף לכל הפסוקים המורים על הגשמת האלוהות. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה יב: "…כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים – הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר, 'יושב בשמים ישחק', 'כעסוני בהבליהם', 'כאשר שש ה' ' וכיוצא בהן; על הכל אמרו חכמים, 'דברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר, 'האותי הם מכעיסים' – הרי הוא אומר, 'אני ה' לא שניתי', ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה; וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה". ולא מצאנו לרבותינו בגמרא שאמרו זאת על הגשמת האלוהות, ונראה מכאן מקצת ראייה שחז"ל ייחסו לפסוקים המורים על הגשמה כפשוטו של מקרא, ועיין מה שכתבנו במאמר 'גופו של אלוהים'.

וכדי לחזק דברינו בחוסר עקביות בפרשנות חז"ל נביא דוגמא נוספת: במסכת בבא קמא, דף פה, עמוד ב, למדו מכפל הלשון "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) שלושה דברים: האחד – 'שניתנה רשות לרופא לרפאות' ולא אומרים 'אלוהים גרם לו לחולי – אלוהים ירפא אותו', השני – שהמזיק לחברו חייב אף על ריפוי הבא שלא מחמת המכה, והשלישי – שחייב על תשלום הרפואה אף כשמשלם דמי הנזק: "דתנא דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות! א"כ, נכתוב קרא ורופא ירפא – ש"מ: ליתן רפואה במקום נזק. ואכתי מבעי ליה לכדאמרן, למיתני ביה קרא בריפוי! א"כ, לימאקרא או 'רפא רפא' או 'ירפא ירפא' – מאי 'ורפא ירפא'? ש"מ: ליתן רפואה במקום נזק". הנה כך ממש דרשו רבותינו: היה לו לכתוב 'רפא רפא' – כלומר דרך הכתוב לכתוב פעמיים תיבה אחת – ומאידך גיסא, ויקרא פרק כה, לז: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"; ומה אמרו רבותינו על כך? תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ס, עמוד ב: "למה חלקם הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין. וא"ת, ולמה שינה בלשון – לכתוב 'כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך'? ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאוין, אורחאדקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". נמצא שפעמים הכתוב נוקט בלשון נאה כדרך לשון בני אדם, ופעמים ניתן להידרש ולמצוא בו תילי תילים של הלכות; והערה זו העירו התוספות (מסכת מנחות, דף יז, עמוד ב): "לכתוב קרא 'האכל האכל' או 'יאכל יאכל' – כי האי גוונא בפרק החובל (ב"ק דף פה:) גבי 'ורפא ירפא', אבל בסנהדרין בריש היו בודקין (דף מ:) משמע דאי הוה כתיב 'דרש תדרש וחקרת' לא הוה מצי למדרש טפי מידי, ולא אמרינן, 'מדלא כתיב "דרש דרש" או "תדרש תדרש"' ". כך ממש רבותינו ברצותם דורשים כפל לשון ולומדים ממנו הלכה, ופעמים לא לומדים כלום – הכל על פי סברתם ודעתם.

מצאנו הרבה אסורים בתורה שנכתבו פעמים רבות, ומה אומרים רבותינו על כך? ספר החינוך, מצוה שמג: "שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר (ויקרא כה, לז): 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך'. ואין אלו שני לאוין, שהרבית הוא הנשך והנשך הוא הרבית, וכמו שאמרו זכרונם לברכה במציעא (ס' ע"ב): 'אי אתה מוצא נשך בלארבית ולא רבית בלא נשך; ולמה חילקם הכתוב?' – כלומר, למה חילקם ולא כתב 'את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך'? 'לעבור עליו בשני לאוין' – כלומר, להרבות האזהרות עליו. וזה העניין הוא ממה שאמרתי למעלה, כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה. ואפשר שנאמר בזה כעין מה שיאמרו זכרונםלברכה בעניינים אחרים, 'דיברה תורה כלשון בני אדם'; וכמו כן תתמיד התורה ההתראות במה שיש עלינו להיזהר בו מאד, כדרך בני אדם – בהזהירם זה את זה בדבר חמור יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר, כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על הענין על כל פנים".

ואילו כששילשה התורה את האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; שמות לד,כו; דברים יד, כא), לא למדו רבותינו לעבור על שלוש לאוין כשם שלמדו בכפל איסורי הריבית, אלא כך למדו (מסכת קידושין, דף נז, עמוד ב): "'לא תבשל גדי בחלב אמו' – ג' פעמים: אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול"; ובעניין זה של כפל האזהרות הרחבנו בפרשת קדושים, ועיין שם.

דוגמא נוספת לחוסר עקביות בדרשות חז"ל (מסכת בבא קמא, דף נד, עמוד ב): "אחד שור ואחד כל בהמה – לנפילת הבור… ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה … ולשבת; וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן, למה נאמר 'שור או חמור'? אלא שדבר הכתוב בהווה". נמצא שהכתוב נוקט חמור לאו דווקא בחמור אלא שדיבר הכתוב בהווה, ומאידך הכתוב בשמות כג, יט, "לא תבשל גדי בחלב אמו" – לא אומרים "דבר הכתוב בהווה". מסכת חולין, דף קיג, עמוד א: "ר"ע אומר: חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים – פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה".

מדרשות הנוגעות בייתור הלשון נפנה לעניין לשוני אחר: בלשון העברית יש הבדל בין זכר לנקבה, ודבר זה גורם לתהות: מתי התורה מכלילה נשים ומתי לא? רבותינו (מסכת בבא קמא, דף טו, עמוד א): "אמר רב יהודה, אמר רב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא (במדבר ה, ו), 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת' – השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. דבי רבי אלעזר תנא: (שמות כא, א) 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה". ומאידך גיסא, מסכת סנהדרין, דף פה, עמוד ב: "'כי ימצא איש גנב נפש מאחיו' – אין לי אלא איש שגנב; אשה מניין? תלמוד לומר, 'וגנב איש'. אין לי אלא איש שגנב, בין אשה ובין איש, ואשה שגנבה איש; אשהשגנבה אשה מניין? תלמוד לומר, 'ומת הגנב ההוא' – מכל מקום". הרי לך שכשהכתוב נוקט 'איש', רבותינו ממעטים אישה; ואיך מיישבים רבותינו סתירה זאת? תוספות, מסכת בבא קמא, דף טו, עמוד א: "השוה הכתוב אשה לאיש – היינו דוקא היכא דהפרשהנאמרה בלשון זכר, כי ההיא דריש תמורה (דף ב:), דפריך, אמאי איצטריך רבוי לעניןתמורה לפי שהפרשה נאמרה בלשון זכר – והא השוה הכתוב אשה לאיש. אבל היכאדכתיב 'איש' בהדיא, ודאי התם צריך רבוי, כההיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין סו.): 'איש כי יקלל' – אין לי אלא איש אשה מניין". ובמסכת סוכה, דף כח, ע"ב, הוסיפו: "ומיהו קשה דבפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק ד' מד:) אמר: 'שור, שור שבעה – להביא שורהאשה' גבי שור שהמית, והתם לא כתיב ביה שור איש אלא דכתיב ביה וגם בעליו יומת, וזה אינו אלא לשון זכר. ושמא [שמא ואולי – מילים המביאות מזור לכל בעיה, ועיין מה שכתבנו במאמר 'ידיעת חכמים בסימני הדגים'] יש בו שום יתור שהייתי ממעט ממנו אשהאי לאו דרבייה רחמנא".

נמצא שכל מקום שכתוב בתורה איש ממעטין אישה, ומה יאמרו על הפסוקים הללו:

שמות פרק י, כג: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" – וכי נאמר שלנשות מצרים היה אור?

שמות פרק יח, טז: "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו" – וכי נאמר שלא ישפוט בין אישה לרעותה?

שמות פרק לד, כד: "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה" – וכי נאמר שאישה כן תחמוד את ארצך?

דברים פרק כד, טז: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" – וכי נאמר שאישה לא תמות בחטאה?

דברים פרק לד, ו: "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" – וכי נאמר שאישה כן תדע את קבורתו של משה?

אלא הדבר ברור שנאמר שדיבר הכתוב בהווה, בדיוק כמו שאמרו רבותינו על הפסוק בשמות כב, יז, "מכשפה לא תחיה" – מסכת סנהדרין, דף סז, עמוד א: "תנו רבנן: מכשפה – אחד האיש ואחד האשה. אם כן, מה תלמוד לומר מכשפה?  מפני שרוב נשים מצויות בכשפים".

ואנו נביא לך דוגמא נוספת שגרמה בלבול ומבוכה, והיא פרשנות חז"ל על הכתוב בכל מקום "בני ישראל" שדורשים "ולא בנות ישראל", וכן "בני אהרן" – "ולא בנות אהרן".

כמובא במסכת חולין, דף פה, עמוד א: "דתניא: בני ישראל סומכין [סמיכת הידיים עלהקרבן] ולא בנות ישראל סומכות".

ועל דרש זה תמה מגן אברהם (אורח חיים, סימן יד, ס"ק ב): "ציצית… האישה כשרה לעשותן – צ"ע, דהא בכל דוכתי דרשינן, 'בני ישראל ולא בנות ישראל' כדאיתא בקדושין דף ל"ו ובמנחות דף ס"א: ממעטין עכו"ם ונשים מבני ישראל", ונשאר בתמיהה.

ונסיים בבלבול ובמבוכה שמצאנו מפני שנשא בועז את רות המואביה וממנה יצא דוד המלך שממנו עתיד לצאת משיח צדקנו. הכתוב אומר (דברים פרק כג, ד): "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם". יבמות, דף עו, עמוד ב: "א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו [דוד המלך] אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי [שבא] מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר – ולא ממזרת? ממזר כתיב, מום זר [כל שיש בו מום זרות – רש"י]. מצרי – ולא מצרית? שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: (דברים כג, ה') 'על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' – דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק… הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל; אמרו ליה: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית".

וכך כתבו התוספות (מסכת יבמות, דף עז, עמוד א): "לר' יהודה תקשי ליה 'מצרי ולא מצרית'. ואמר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב 'עמון' ו'מואב' – הלכךמדכתיב 'עמוני' ו'מואבי' אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית קאתי. אבל מצרי – אם היה כותב 'מצרים', היה מאריך יותר; והא דכתיב 'אדומי' ולא כתיב 'אדום' – אגב מצרי כתיב אדומי".

והדברים מדברים בעד עצמם איך שרבותינו נוהגים בטקסט התורני כבתוך שלהם: הרי הכתוב בתורה הוא כחומר ביד היוצר וכגרזן ביד החוטב, ברצותם ממעטים ובחשקם מרבים, פעם דברה דיברה תורה בלשון בני אדם ופעם מדקדקים על כל מילה. אם אכן ניתנה ספרות חז"ל בהר סיני, כיצד ייתכן שעל חלק דרשו ועל חלק לא – הרי סדר ועקביות יש בעולמו של הבורא, וכיצד ייתכן שלא יהיה סדר ועקיבות בתורתו? מכאן דברינו שכל יצירתם של חז"ל יצירה אנושית היא, והבלבול כולו שלהם.

דעת אמת