הנביא יחזקאל סותר דברי תורה

"אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו [לעליית הגג] שלש מאות גרבי [חביות] שמן [למאור בלילה] וישב בעלייה, ודרשן" (מסכת שבת יג ע"ב).

במאמר זה באנו להראותך את הסתירות הקשות שיש בין הכתוב בספר הנביא יחזקאל לכתוב בספר התורה! ועוד מה שחשוב יותר הוא דרך יישוב הסתירות הללו המוזר, המשונה והלא עקבי על ידי חז"ל (כי מה שדרש חנניה בן חזקיה אין איש יודע, כפי שכבר כתב הרד"ק ביחזקאל מה כ: "ואמרו זכור אותו האיש לטוב וחנניא בן חזקיה בן גרון שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל וכו'… ומה שדרש חנניא על זה לא נמצא היום אצלינו"). כבר כתבנו בקונטרס מספר 8 שכתבי הקודש נקבעו על פי חכמים. על כן עליהם לתרץ את הסתירות שבין הספרים השונים. אבל עד כדי כך משונים הסבריהם עד שתמהנו על מה ולמה צריך היה להעלות לחנניה בן חזקיה שלוש מאות גרבי שמן? והלא בדרך היישוב שנקטו חז"ל כל סתירה וכל פירכא תתיישב במחי יד ודיו לחנניה בן חזקיה נר קטן אחד לתרוציו, כפי שתראה גם אתה, דורש האמת, במאמרנו זה.

ואלה כמה מן הסתירות שבין דברי הנביא יחזקאל לדברי התורה:

1. הנביא יחזקאל הקדיש יותר מפרק שלם לנושא העונש אשר יוטל על החוטא לבדו וכך הוא אומר (יחזקאל פרק יח ד): "הנפש החטאת היא תמות" ועוד יותר מכך בפסוק כ: "הנפש החטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן" ועיין עוד בפרק לג.

ואילו בתורה (שמות כ' ד') הרי כתוב מפורשות כי אלוהים "פקד עון אבות על בנים".

וכך מיישבים רבותינו את הסתירה (מכות דף כד עמוד א): "משה אמר: (שמות כ', ד') פוקד עון אבות על בנים', בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל י"ח, ד) 'הנפש החוטאת היא תמות'".

הפלא ופלא. אכן תרוץ נפלא. הנה לך יישוב פשוט וסביר: משה רבינו כתב דבר מפי האלוהים בסיני ובא יחזקאל וביטל. וכי ליישוב כזה צריך להעלות שלוש מאות גרבי שמן?

הנה דע לך שסתירה זו כבר נמצאת בין הכתובים בתורה עצמה שהרי גם בדברים (כד' טז') כתוב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" והגמרא בסנהדרין כז ע"ב מיישבת הסתירה כך: "'פוקד עון אבות על בנים'! – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן". כלומר הבנים נענשים (על "עוון האבות"?) כאשר ממשיכים לחטוא. ועיין אבן עזרא שמות כ' ד'  שהאריך ביישוב הסתירות.

והנה, למרות הפסוקים הנמצאים ביחזקאל ובספר דברים מצינו לרבותינו עונש שנענשים הבנים על חטאי אבותיהם. בגמרא שבת לב ע"ב כתוב: "בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים" וכך כותב הרד"ק ביחזקאל פרק יח' פסוק ו: "וכאשר אמר כי הבן לא ישא בעון האב בבן שהוא גדול שהוא ראוי לעונש ולשכר מעצמו אבל הבנים הקטנים מתים בעון אבותם" וכן כתב רש"י בדברים כד' טז: "איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש מת בעון אביו – הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים". הנה עולה מפרשנות זאת שהפליאה "אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה?" (יחזקאל יח' ב) היא רק על בנים גדולים, מעל גיל שלוש עשרה, ומזאת יסתבר שמידת הצדק האלוהי היא להרוג תינוקות שלא חטאו בגלל מעשי הוריהם. ואין הדעת סובלת פרוש כזה.

2. יחזקאל פרק כ ח-י: "וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצריםואעש למען שמי … להוציאם מארץ מצרים ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר".

ואילו בתורה, שמות פרק ד לא: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". ודע כי פסוק זה נאמר בעודם במצרים לפני המכות שנחתו על המצריים.

הרי לך שלדעת הנביא יחזקאל למרות רשעותם של בני ישראל הוציאם אלוהים ממצרים ועשה זאת רק למען שמו, ואילו מן התורה משתמע שבני ישראל האמינו בה'. ואיך מיישבים רבותינו סתירה זאת?

ממדרש תנחומא (מהד' בובר), פרשת בהעלותך סימן יג, משתמע שיחזקאל דיבר על חלק העם הרשע והתורה דיברה על החלק המאמין. וכך נאמר שם: "שבשעה שהיו ישראל במצרים, מאסו את התורה, ואת המילה, והיו כולם עובדי ע"ז, שכן יחזקאל מוכיחן… ומה כתיב בסוף, 'וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו' (יחזקאל כ, ח). מה עשה הקב"ה? הביא חשך על המצרים שלשת ימים, והרג בהם כל רשעי ישראל".

ולדעת הרד"ק (יחזקאל פרק כ' פסוק ט) מתבארת הסתירה כך: "כי משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל לא החזיקו במעשיהם הרעים – שהרי אמר 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל' והאמינו במשה מפני האותות שעשה לעיניהם".

ושני התרוצים משונים. הרי לפי שני הפירושים הנ"ל לא היה לו ליחזקאל לומר שה' הוציא את בני ישראל ממצרים רק 'למען שמו'. ודוק: או שבני ישראל עשו תשובה כדעת הרד"ק או שהרשעים כבר מתו במכת חושך כדעת מדרש תנחומא והרי בשני המקרים צדיקים יצאו ממצרים…

3. יחזקאל פרק כ יג: "וימרו בי בית ישראל במדבר. בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אתם האדם וחי בהם ואת שבתתי חללו מאד ואמר לשפך חמתי עליהם במדבר לכלותם".

יחזקאל פרק כ כא: "את שבתותי חללו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר".

אם כן, עניין חילול השבת על ידי העם הוא הסיבה לרצון האלוהים לשפוך עליהם חימה וזעם. אבל מן התורה עולה שהקב"ה רצה לשפך חמתו על בני ישראל בגלל סיבות שונות ובעיקר בגלל חטא המרגלים, אבל לא בגלל שחללו שבת. במדבר פרק יד יב: "אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו" וגם במדבר פרק יד' כט': "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי".

אבל דוקא בפרשת המן, שיצאו העם ללקוט בשבת, לא מוזכר עונש המבקש לכלות את בני ישראל כי כך נאמר (שמות טז כח-כט): "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי? ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים. שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי". לא עונש על חילול השבת אלא פיצוי ביום שישי במנה כפולה של מן משמים.

4. יחזקאל פרק כ כה-כו: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם למען אשמם למען אשר ידעו אשר אני ה'".

דבר נורא ממש אומר כאן הנביא: הקב"ה נתן לבני ישראל חוקים לא טובים בכוונה, כדי שלא יוכלו לחיות בהם. עוד משתמע מהכתוב שבתקופת יחזקאל נהגו בישראל להעביר את הבכורות באש (כדרך העכו"ם) 'בהעביר כל פטר רחם', ואת זה עשו במצוות אלהים.

ומה אומרים רבותינו על כך? הלא הדבר ברור הוא שישנו את פשוטו של הכתוב.

מדרש תנחומא (מהד' ורשא) פרשת משפטים סימן ג: "'כי חוקות העמים הבל הוא' (ירמיה י), וכתיב 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' (יחזקאל כ). אבל לישראל – נתתי להם מצות וחוקים טובים, שנא' (ויקרא יח): 'ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'".

הנה על פי מדרש תנחומא הפסוק הולך על הגויים ולא על בני ישראל, וזו שיטת פרשנות מוזרה מצויה בידי חז"ל 'אם אינו עניין לישראל תנהו לעניין גויים'. ואתה, תלמיד דורש דעת, עיין בספר יחזקאל בפרק כ ותראה שאין שום אפשרות בכלל כי מדובר כאן במישהו אחר מלבד עם ישראל. הדברים ברורים מאד והמדרש הזה אין לו רגליים.

והרד"ק (יחזקאל פרק כ' פסוק כה): "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים – כיון שהם מאסו בחקותי מסרתים אותה ביד אויביהם שישימו עליהם חקים שלא יהיו טובים להם כמו חקי שהיו טובים להם אם היו הולכים בהם; והחקים שהיו משימים עליהם האויבים הם המסים שהיו משימים עליהם לחק בכל שנה ושנה ועבודות אחרות. משפטים לא יחיו בהם – שישימו אויביהם משפטים וגזירות עליהם שלא יחיו בהם אלא ימותו בהם; ואם היו עושים משפטים היו חיים בהם כמו שכתוב, 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'".

והנה לרד"ק דרך פרשנות דומה אלא במקום לשנות את מקבלי החוקים הלא טובים (מישראל לגויים כדרכו של מדרש תנחומא), משנה הרד"ק את נותן החוקים הלא טובים – כלומר לא אלהים נתן חוקים (רעים) לבני ישראל אלא הגוים הם שנתנו חוקים לישראל. ואין סוף למוזרויות.

ואלה הסתירות במידות המקדש ועבודתו.

כל הקורא בספר יחזקאל הנביא מפרק מ' עד סופו יראה מיד שמידות המקדש וכליואינם דומים כלל לא למידות בית ראשון ולא לבית שני. (ובפרשת תרומה ביארנו את דעת רבותינו היאך בית ראשון אינו כמדת המשכן וכליו, ובית שני אינו כמידת מקדש ראשון וכליו, ובית שלישי לא יהיה כבית שני וכליו, ונמצאו דברי תורה של מלאכת המשכן המפורטים לאורך שישה פרקים וחוזרים ונשנים בעוד שישה פרקים כדברים בטלים ומיותרים שאין בהם הלכה לדורות.)

ואיך מיישבים רבותינו את הסתירות? הרי זה פשוט מאוד. סתירה קשה מצאת? אמור מיד: "נאמרו דבריו לעתיד לבוא". וכבר כתבנו הרבה על דרכם של רבותינו להרחיק עדותם לעתיד הרחוק. הנה בפרשת עקב מבטיחה התורה שכר למקיים מצוות כיבוד אב ואם. השכר המובטח הוא 'למען יאריכון ימיך…על האדמה' – אבל הרי הרבה אנשים שהם מכבדי אב ואם אינם מאריכים ימים כלל? ותרצו חז"ל "למען יאריכון ימיך" הוא "יום שכולו ארוך", היינו העולם הבא (ושם כבר יקבלו שכר). ומה הוא שנאמר במפורש "על האדמה"? סתמו חז"ל ולא פרשו… כך, הרבה פעמים, הוא הדין בנבואתו של יחזקאל לעניין מידות בית-המקדש.

על כן התפלאנו מאוד על חנניה בן חזקיה שהיה זקוק לשלוש מאות חביות שמן בעליית גג שלו. והלא עוד במעלה המדרגות אל הגג יכול היה לתרץ את כל הסתירות בכך שכל הנאמר ביחזקאל וסותר דברי תורה, "לעתיד לבוא" נאמר.

הנה כך נכתב בסדר עולם רבה (מהד' מיליקובסקי) פרק כו: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בעצם היום היתה עלי יד ה' ויבא אותי שמה (יחזקאל מ א). אותה שעה הראה הקב"ה ליחזקאל במראה את תבנית הבית לעתיד לבא".

הפלא ופלא! נביא מתנבא בעיצומה של הגלות, בשנת עשרים וחמש לגלות יהויכין, יותר מחמישים שנה לפני בניין בית שני ותחת הציווי המפורש: "הגד את כל אשר אתה רואה לבית ישראל" (יחזקאל מ ד) והוא מביא בדבריו, באופן מפורט ומפורש, את מידות המקדש וכליו וסדר עבודתו. האם יש איזה רמז שמידות אלה וסדר העבודה הזה אינם מיועדים כלל למקדש אשר יבנה בעוד חמישים שנה? חלילה! ברור לחלוטין כי הנביא מבשר את בניית הבית השני ומוסר את מידותיו המדויקות שקיבל ישירות מן הגבורה.

מעניין מה חשבו המוני בית ישראל כאשר בידם האחת קראו את נבואתו של הנביא יחזקאל ובידם השנייה בנו את בית המקדש השני בצורה אחרת לגמרי מנבואתו…

ראה דבר מעניין. מצד אחד נבואת יחזקאל אינה כבית ראשון ושני כמו שכבר כתב הרד"ק (יחזקאל פרק מ' מז): "וימד את החצר אורך מאה אמה ורוחב מאה אמה מרובעת – זה לא היה בבית שני כי אורך עזרת ישראל היה מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה וכן עזרת הכהנים".

אבל מאידך דוקא כן למדו רבותינו מיחזקאל על בנין בית שני (משנה מסכת תמיד פרק ג משנה ז'): "ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל (מד' ב) ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו"

והנה כך כותב הרד"ק (יחזקאל פרק מ' פסוק ה): "ועולי גולה עשו הבנין כדמות שראוהו בבנין יחזקאל העתיד בקצת הדברים".

וכן רד"ק (יחזקאל פרק מ' פסוק יג): "והאמת כי המדות האלה אשר בבנין זו אינם מבוררות אצלינו כי הם בבנין העתידה ומה שמפרש אדם בהם לפי סברא אין לסמוך עליהם ומה שנמצא מהם בקבלה במשנת מדות או בתרגום יונתן נקבל והשאר יהיה מונח במקומו עד שיבא אליהו. וכן אמרו רז"ל במקצת דברים מזו הנבואה: 'פרשה זו עתיד אליהו לדרשה" – כלומר, שאין אנו יודעים לדרשה".

הרי לך איך רבותינו נוהגים בנבואת יחזקאל כבתוך שלהם, ברצותם לומדים לבית שני וברצותם דורשים את נבואתו לעתיד לבוא וברצותם משאירים לאליהו לדרוש ולתרץ באחרית הימים…

וזאת לך שוב לאות ולמופת שלא מפי הנביא עצמו אנו חיים אלא על פי דעתם וסברתם של חכמים וכמו שכבר כתבנו בקונטרס מס' 8 ובמאמר הנבואה.

הרמב"ם מסכם יפה את יחסנו לנבואת יחזקאל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ד): "בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל"

כלומר: בית שני הוא מין הכלאה של בית ראשון ובית שעתיד להיות אשר איננו מבואר ואיננו מפורש. ומה על נבואות יחזקאל אשר חזה מראה אלוהים? טול מהם קמצוץ ולא יותר.

וכן כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ב יד: "כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם – כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות, אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי" וכבר הזכרנו עניין זה בפרשת תצוה.

הנה טרחנו ומצאנו לחז"ל יישוב לסתירה אחת בין דברי יחזקאל לדברי תורה, והיא מבנו של חנניה בן חזקיה, ספרי דברים פיסקא רצד: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר הרי הוא אומר (יחזקאל מו' יא) 'איפה [היא מידת ג' סאין] לפר ואיפה לאיל ואיפה לכבש [צ"ל ואיפה לאיל ולכבשים]' – וכי מדת פרים ואילים וכבשים אחת היא? והלא כבר נאמר (במדבר כט' ג) 'שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון [עשירית האיפה] אחד לכבש'? אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה". רק בא זה לפרש וכבר נכשל ב"איפה ואיפה – תועבת ה' "… (משלי כ' י).

ומה כתב על זה רש"י בפירושו (יחזקאל פרק מה' פסוק כד): "'ומנחה איפה לפר' – מנחת הנסכים 'איפה לפר' איני יודע מה הוא. שהרי אמרה תורה 'שלשה עשרונים'; ויש לומר: איפת קמח, להוציא סולת עשרון מן הסאה, שהאיפה שלש סאין". וכן ברש"י שמואל א פרק א פסוק כד: "'ואיפה אחת קמח' – שמעתי בשם רבינו יצחק הלוי איפה אחת קמח שלש סאין להוציא ממנה שלשה עשרונים סלת הראוי לפר".

מיד אתה למד כי האיפה המוזכרת ביחזקאל היא איפה מוזרה מאד מאד. באותה "איפת קמח" הקמח הוא סולת והאיפה היא עשירית האיפה. צחוק עשו לנו.

הנה דוגמא נוספת מרש"י (יחזקאל פרק מו' פסוק ד): "ביום השבת ששה כבשים – לא ידעתי למה, שהרי אמרה תורה שני כבשים (במדבר כח' ט) וביום השבת משמע שבת בראשית ומשמע יום טוב ואומר אני שבת זו אינה שבת בראשית אלא יום טוב שטעון שבעה כבשים ושני אילים ובא ולימדך שאין מעכבין זה את זה ואם לא מצא שבעה יביא ששה ואם לא מצא שני אילים יביא אחד כמו שדרשו חכמים לענין ראש חדש".

כך מתפרש לפי רש"י פסוק ביחזקאל הסותר את התורה: "שבת" הכוונה "יום טוב", "ששה" הכוונה "שבעה, ואם לא מצא יביא ששה" (ואם לא מצא ששה? יכול להביא חמישה?) ואין סוף לתירוצי הבל.

הרי זה מן הדברים המשונים. מדוע לא כתבו המתרצים באופן פשוט שמידת המנחה הכתובה ביחזקאל היא לעתיד לבוא בדיוק כמו שכתב הרד"ק (יחזקאל פרק מה' פסוק כב): "וכן במנחה אומר איפה לפר ואיפה לאיל ושמן הין לאיפה ובתורה שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש אלא על כרחינו חדוש יהיה בקרבנות לעתיד". יחי העתיד הפוטר מסתירות ההווה.

לא טרחנו לכתוב את כל הסתירות בענייני מקדש וכליו כי רבות הן מספור וסומכים אנו על המעיין. רק הבאנו את דרך יישובם של רבותינו להראותך שכל הדרכים כשרות. פעם נאמר לעתיד לבוא, ופעם שבת הוא יום טוב, וששה הוא שבעה, ואיפה היא עשירית איפה (עשרון), והכל כשרים לתרצנות.

סתירות בהלכות עבודת כוהנים

1. יחזקאל פרק מד' יז: "והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה". ופרש"י (יחזקאל פרק י' ג): "החצר הפנימית – היא העזרה".

אבל בשמות פרק כח' לא-לו: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת… בבאו אל הקדש". ופרש"י (שמות פרק כה' ד): "ותכלת – צמר", וכן כתב הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פרק ח' הלכה יג: "ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר".

והרי לך סתירה, בתורה כתוב שמותר ואף חייב הכהן הגדול ללבוש מעיל העשוי מצמר ויחזקאל הנביא אוסר. ומה אומרים רבותינו על כך?

רש"י (יחזקאל פרק מד' פסוק יז): "אל שערי החצר הפנימית – לפני ולפנים ביום הכפורים; ולא יעלה עליהם צמר – תכלת שהיה במעיל ובאבנט לא ילבשנו ביום הכפורים בעבודת פנים".

ממש שפתיים יישק. פעם אחת רש"י מפרש שהחצר הפנימית היא העזרה, וכאשר לא מסתדרים העניינים, החצר הפנימית נהפכת באחת לקדש הקודשים!

והרד"ק, שהבחין בפרשנות פגומה זו, כתב (יחזקאל פרק מד' יז): "והיה בבאם אל שערי החצר הפנימית – אם נאמר החצר הפנימית כמשמעו יהיה פירושו שער עזרת הכהנים והמזבח וממנו לשער האולם כי הכל הוא חצר, ויהיה [איסור של צמר] זה אם כן חדוש לעתיד כי בבגדי כהונה שהיו משמשים בהם היה צמר כמו שכתוב בתורת משה כי התכלת היא צמר צבוע בתכלת. ואם נאמר כי דבר זה על עבודת כהן הגדול ביום הכיפורים לפני ולפנים שהיה עובד בבגדי פשתים, איך קרא הדביר חצר, והוא בית, ואיך אמר 'בבאם ילבשו', לשון רבים, והעבודה ההיא לא היתה אלא בכהן גדול, והיה הוא לבדו נכנס שם וביום הכפורים לבד". שאלות טובות ותשובות אין (חוץ מאותו "עתיד לבוא" הנצחי).

2. יחזקאל פרק מד' כ: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם".

אבל בתורה אין שום ציווי לכהנים שלא יגלחו את ראשם ולא מוזכר איסור זה אלא בימי האבל (ויקרא פרק כא' ה): "לא יקרחה קרחה [על מת – רש"י] בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת", וכן פריעת (גידול שער) ראש בזמן אבלם של אהרן אלעזר ואיתמר (ויקרא פרק י' ו): "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו".

הרי לך שיחזקאל אוסר גילוח הראש של הכהנים שאינו מוזכר בתורה, ועוד דע לך שאין איסור הלכתי לכהנים לגלח ראשם אף אם נכנסים למקדש אם כן מהו שאמר יחזקאל לא יגלחו ראשם?

רש"י (יחזקאל פרק מד' כ) פירש: "וראשם לא יגלחו – להעביר את כל השער", ונראה שהתכוון שהאיסור הנזכר ביחזקאל הוא האיסור המוזכר בויקרא פרק יט' כז: "לא תקפו פאת ראשכם". ואף אם נקבל פרשנות מוזרה זו – שהרי הקפת פאת הראש חלה גם על ישראל ולא רק על הכוהנים – מה יעשה בהמשך הפסוק "כסום יכסמו את ראשיהם"? ובמסכת נדרים נא ע"א פירשו שהתספורת צריכה להיות "ראשו של זה בצד עיקרו של זה".

אלא שרבותינו מפרשים את הכתוב "כסום יכסמו את ראשיהם" שהוא על כהן גדול בלבד, וכך כתבו חז"ל בנדרים נא ע"א: "ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו תספורת של כהן גדול".

כפתור ופרח. אם כן, על פי רבותינו, כך מתפרש פסוק ביחזקאל הסותר דברי תורה "וראשם (של כל הכהנים) לא יגלחו [כן יגלחו, אבל בלי הקפת הראש]…כסום יכסמו את ראשיהם [אבל כאן הכוונה לכהן גדול בלבד, ו"ראשיהם" צריך היה להיות "ראשו", בלשון יחיד]".

3. יחזקאל פרק מד' כב: "ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו".

ולעומתו בספר ויקרא פרק כא' ז: "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלהיו".

בוא, תלמיד נבון, וראה כמה סתירות יש בין הכתובים. ביחזקאל לא מוזכר כלל איסור זונה ולא איסור חללה, ומאידך מוזכר ביחזקאל איסור אלמנת ישראל שלא מוזכר בתורה.

וכך אומרים רבותינו (קידושין עח' ע"ב): "אמר ליה רב נחמן לרבא: האי קרא רישא בכהן גדול, וסיפא בכהן הדיוט? אמר ליה: אין. וכתב קרא הכי? אמר ליה: אין, דכתיב (שמואל א' ג): 'ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' ' – והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד! אלא, נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו. (יחזקאל מד) 'והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו' – מכהן אין, מישראל לא? הכי קאמר: מכהן יקחו – משאר כהנים יקחו".

וזהו פירושו: שאל רב נחמן את רבא: פסוק זה, "ואלמנה וגרושה לא יקחו…והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו", תחילתו מתייחס לכהן גדול וסופו לכהן הדיוט? השיבו רבא כי אכן כן. שאלו רב נחמן ואיך יתכן שהכתוב ידבר על אדם אחר בלא לומר זאת במפורש. השיבו רבא כי זה כמו שמצינו פסוק שאומר דבר אחד ומתכוון לדבר אחר. כמו בשמואל א ג' ג: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה", והרי אסור לשבת בעזרה אלא למלכי דוד, אלא כך כוונת הכתוב: נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו (מחוץ לעזרה). באותו אופן יתפרש הפסוק ביחזקאל מד' כב: שתחילתו בכהן גדול וסופו כהן הדיוט. ושאלה נוספת ששאל רב נחמן את רבא: סוף הפסוק שמתייחס לכהן הדיוט אומר: "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו" – והלא כהן הדיוט מותר גם באלמנת ישראל? ועל זה השיבו: "'מכהן יקחו' – משאר כהן יקחו", כלומר, הכוונה שרק כהן הדיוט שאינו כהן גדול מותר אף באלמנת ישראל.

ובכן כך מפרש רבא את הפסוק שלפנינו: "ו-[הכהן הגדול] אלמנה וגרושה לא יקחו להם [צ"ל לא יקח לו] לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל ו-[לא הכהן הגדול אלא דוקא הכהן ההדיוט] האלמנה אשר תהיה [אשתו היא לא רק] אלמנה מכהן [אלא גם מישראל] יקחו".

והדברים מדהימים כי הפסוק יוצא מן הפרוש הזה מהופך על ראשו ממש. הנה האבן עזרא בדניאל פרק א' פסוק א אומר: "איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב… וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים". והנה כאן רבא טוען שהכתוב אומר דברים ומתכוון לדברים אחרים וגם הפוכים לגמרי, והשומע יחריש.

ללמדך שוב ושוב שרבותינו לא מפי הכתובים הם חיים אלא ההפך, הכתובים מתפרשים ומשתבשים לדורות על פי גחמות חז"ל ורצונותיהם.

ולפרשנים הדבקים בכתוב כמו הרד"ק יש דרך אחרת להיחלץ מכל המבוכה הזו. רד"ק, יחזקאל פרק מד' פסוק כב: " ואלמנה – אם אמר זה על כל כהן יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד". כרגיל, עתיד מצרה מציל.

4 . יחזקאל פרק מד, כו: "ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו".

אבל בתורה לא מוזכר כלל עניין של ספירת שבעה ימים אחר הטהרה. במדבר פרק יט, יד: "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים".

איך מסבירים רבותינו סתירה זו? מסכת מועד קטן דף טו ע"ב: "מצורע מהו שישלח קרבנותיו? תא שמע, דתניא: (יחזקאל מד, כו) 'ואחרי טהרתו' – אחר פרישתו מן המת, 'שבעת ימים יספרו לו' – אלו שבעת ימי ספירו".

וכך מתפרש הפסוק לדעת חז"ל: "אחרי טהרתו" – כלומר, לאחר פרישתו מן המת (אע"פ שהוא עדיין טמא מת לכל דבר ועניין קראו הכתוב טהור?!) סופרים לו שבעת ימי הזאה. והיאך למדו רבותינו דיני מצורע מפסוק זה? כתב רש"י משום שנקט הכתוב בלשון ספירה ולא הזאה שומעים דבר נוסף והוא שצריך לספור שבעה ימים אם נצטרע ונרפא. אבל מה עניין המצורע באמצע ענייני הכהונה?

והתוספות, ד"ה ואחרי טהרתו, ציינו במפורש שהפסוק מדבר בשני נושאים: האחד בטומאת כהן הדיוט והשני במצורע, "ומילי מילי כתיב" כלשון התוספות. (ועיין בתוספות ששאלו מדוע לא פירשו חז"ל את הפסוק בכהן גדול והוא אשר יצטרך לספור שבעה ימים נוספים לאחר שבעת ימי הזאה, והרי אז לא תהיה סתירה לכתוב בתורה שמדברת רק על כהן הדיוט? ובאמת תמיהה רבתי היא).

וכך כתב הרד"ק, יחזקאל פרק מד' פסוק כו: "ואחרי טהרתו – אפשר שיהיה זה לעתיד לתוספת קדושה שאחר שיטהרו לסוף שבע עוד יספרו לו שבעה ימים אחרים אלא שרז"ל פירשוה בלא חדוש, ופירשו 'אחרי טהרתו' – אחרי פרישתו מן המת". אפשר לעתיד ואפשר שלא, ותשובה הגונה אין.

5. יחזקאל פרק מד' לא: "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" – הכוהנים דוקא? והלא כל ישראל אסורים לאכול טרפה ונבלה! ורבותינו פירשו במסכת מנחות מה ע"א שיחזקאל היה צריך לנקוט כהנים כדי שלא נחשוב שלהם מותר לאכול נבלה וטרפה, שהרי התירם הכתוב לאכול עוף ללא שחיטה אלא על ידי מליקה. אבל זה תירוץ קלוש ודחוק. וכי קשה היה לו ליחזקאל לכתוב "לא יאכלו בני ישראל והכהנים"? הרי אז מלכתחילה לא היה גורם שגיאה לקורא, כמו שאמנם קרה לרבי יוחנן שאמר על סתירה זו (מנחות דף מה ע" א): "א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה".

דברי סכום

הנביא יחזקאל הכיר את בית המקדש הראשון, את עבודתו, את חוקת הכהנים ואת תורת הארץ. בצאתו לגלות עוד עמד הבית על מכונו וכל פולחניו נעשו. בשבתו בבבל, בתקופה שלפני שיבת ציון ובניין הבית השני כתב הנביא יחזקאל את דברי התורה, החוקים, עבודת הכוהנים ומידות המקדש גם מתוך מה שידע והכיר. והנה, חלק גדול מן הדברים שונה מן הכתוב בספר תורת משה. כיצד יתכן הדבר? האם היתה תורת משה בימיו של יחזקאל שונה מזו שבימינו? האם החליט הנביא לכתוב תורה משלו? הרי אלה דברים קשים ביותר. נביא האלוהים מחד, ותורת משה מאידך. חז"ל חייבים היו לתרץ את ההבדלים בין שני אלה בכל מחיר. לכן, כפי שעולה מכל מה שכתבנו, כדי ליישב את הסתירות בין יחזקאל לדברי התורה אחזו רבותינו בכל הבא ליד. או ש"הדברים נאמרו לעתיד לבוא", או שתלשו מילים ממקומם והדביקום במקום אחר או שפשוט קמו וסרסו את משמעות הכתוב.

כדי להמחיש עוד את דברינו, ראינו להעתיק כאן את הנאמר במסכת מנחות דף מה ע"א: "[יחזקאל מ"ה יח] 'כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש'; חטאת? עולה היא! א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רב אשי אמר: מילואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה. תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה; אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, בדרך שהקריבו בימי משה; אמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי. [יחזקאל מ"ד, לא] 'וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים'; כהנים הוא דלא יאכלו, הא ישראל אכלי? א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר: כהנים איצטריך ליה – סלקא דעתך אמינא: הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטרפה, קמ"ל. [יחזקאל מ"ה כ] 'וכן תעשה בשבעה בחודש מאיש שוגה ומפתי וכפרתם את הבית שבעה' – אמר ר' יוחנן: אלו שבעה שבטים שחטאו ואף על פי שאין רובה של קהל. חודש – אם חדשו ואמרו חלב מותר. מאיש שוגה ומפתי – מלמד, שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אמר רב יהודה, אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו".

ואתה, דורש הדעת והאמת, תן דעתך לדברי רבי יוחנן. יש פסוקים שהוא נזקק בהם לפרשנות אליהו בקץ הימים, את הפסוק 'וכן תעשה בשבעה בחדש' לא בחל לעוותו ולסרסו. המילה "שבעה" שהיא תאריך הפכה לשבעה שבטים והמילה "בחדש" הפכה לחידוש שחידשו סנהדרין והתירו את החלב. עושה הוא בכתוב ככל שיעלה על דעתו ובפי הלומד ההגון כל התשובות הללו טעמן כאפר. אשר על כן תמהנו, בשביל מה צריך היה "להעלות שלוש מאות חביות שמן" – והלא כל בר בי רב יכול ליישב סתירות כאלה אם רק ינתן לו חופש ודרור לעשות בכתוב ככל העולה בראשו, כמעשה חכמים. הנה הראינו במאמר זה כי התרוצים אינם מתקבלים על שום דעת והקושיות הקשות מאד בעינן עומדות.

וכל המאמינים כי דברי יחזקאל מכוונים אל הבית השלישי והדואגים היאך נדע כיצד לבנות את הבית – והלא הנביא לא פרט הכל וגם דבריו אינם מובנים דיים (הרי על פי פרשנות חז"ל יחזקאל לא דיבר ברור, ופעמים התחיל עם כהן הדיוט וסיים בכהן גדול ופעמים החצר הפנימית היא העזרה, ופעמים היא קודש הקודשים וכיוצ"ב), וכמו שכתב הרד"ק, יחזקאל פרק מ פסוק יג: "והאמת כי המדות האלה אשר בבנין זו אינם מבוררות אצלינו כי הם בבנין העתידה, ומה שמפרש אדם בהם לפי סברא אין לסמוך עליהם ומה שנמצא מהם בקבלה במשנת מדות או בתרגום יונתן – נקבל, והשאר יהיה מונח במקומו עד שיבא אליהו".

חובבי הבית השלישי, הסירו דאגה מלבכם, שאע"פ שיש מחלוקת בדבר מי יבנה את הבית – לדעת רש"י במסכת סוכה דף מא ע"א, "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) 'מקדש ה' כוננו ידיך' ", ואילו הרמב"ם כתב בהלכות מלכים פרק יא הלכה א: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל" – נקווה כי בזמן שהקב"ה יוריד לנו מקדש משמים והמשיח יבנה אותו על הארץ, יבוא גם אליהו זכור לטוב ויפרש לנו את כל הסתירות  שבין נבואה של יחזקאל לבין תורה של משה.

דבר דעת אמת