מה מרגישים המתים ומה הם מספרים – ברכות יח ע"ב

"בני ר' חייא נפוק לקרייתא [בני ר' חייא יצאו לקריה לצורך עבודה]. אייקר ליה תלמודייהו [שכחו את תלמודם]. הוו קא מצערי לאדכוריה [היו מצטערים כדי לזכור]. אמר ליה חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא [אבא שכבר מת יודע שאנו מצטערים]. אמר ליה אידך: מנא ידע? [מנין שהמת יודע מה קורה בין החיים?] והא כתיב, 'יכבדו בניו ולא ידע'. אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב, 'אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'. ואמר ר' יצחק: קשה רימה [תולעים] למת כמחט בבשר החי", וראה שם בהמשך את המשא ומתן בגמרא בשאלה האם המתים יודעים את שקורה בין החיים; ולבסוף הסיקו חכמים שאכן יודעים המתים.

הנה לפניך, תלמיד נבון והגיוני, דוגמא למשא ומתן של רבותינו וממנו כבר תלמד לכל שאר עניינים. ובכן: הסובר שהמתים יודעים מה קורה בין החיים מביא ראיה ממעשה בחסיד אחד שלן בערב ראש השנה בבית הקברות ושמע רוחות שמדברות ביניהן. אמרה רוח אחת לחברתה: "הניחני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים"; והרי זו הוכחה ניצחת שהמתים יודעים. אבל הגמרא דחתה, בטיעון שאולי באמת המתים אינם יודעים על החיים, והסיבה שידעו המתים באותה פעם היא משום שאדם נוסף, שמת מאוחר יותר משתי הרוחות המשוחחות, גילה להן את מה ששמע בעודו חי.

נאה, נמצאנו למדים ש"יורדי דומה" אינם דוממים כלל. לא רק שלוקחים הם איתם סיפורים לקבר אלא שמגלים אותם לרוחות של בתי קברות. אבל יתירה מכך, עיין באגדות מהרש"א ששואל: "הרי כל מקום שכתוב 'מעשה בחסיד אחד' הכוונה לר' יהודה בר אילעאי או ר' יהודה בן בבא ואיך יעלה על הדעת שחסידים כאלו ילכו בלילה בראש השנה ביחידות לבית הקברות ללון שם במקום הטומאה?" ותירץ שדבר זה היה בחלום. כפתור ופרח!

עכשיו ברורים הדברים כשמש ממש: חסיד אחד, ר' יהודה בר עילאי (או שמא היה זה ר' יהודה בן בבא) חלם ששמע שתי רוחות מדברות בבית הקברות. וגם ראה בחלום שאמרו הרוחות כי שמעו דברים מעולם החיים. והגמרא אומרת כי הרוחות שחלם ר' יהודה בן בבא (ואולי היה זה ר' יהודה בן אילעי) שמעו בחלום את הדברים ממי שמת אחריהם, בחלום כמובן. ואנו לא הבנו כלל היאך אפשר להביא ראיות מן החלומות והלא כבר אמרו רבותינו בברכות דף נה עמוד א: "כשם שאי אפשר לבר בלא תבן – כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים". ועוד, לשיטת המהרש"א הרי כשדחתה הגמרא ע"י ספק מעשה באדם שמת מאוחר יותר, מה לענין זה אצל חלומות בכלל? ואולי נתרץ שמת מאוחר זה בחלומו של חסיד אחר?

רק תן דעתך, אתה הלומד וחוקר, איך שרבותינו נושאים ונותנים בדבר שרק קבלה מפי הגבורה תוכל לגלות לנו סתריו (שהרי רק שם יודעים את שקורה בין המתים) ומה שייך בכלל לשאת ולתת בדברים אלה?

בוא וראה עד היכן מגיעים הדברים. הגמרא שבת דף יג ע"ב: "אין בשר המת מרגיש באיזמל. איני? [כלומר הרי זה סותר] והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד כב), 'אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'! – אימא [אלא אמור]: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל".

כלומר, לדעת הגמרא, אכן גופת המת מרגישה בכאב התולעים המכרסמות בבשר. אלא שדברי הגמרא נראים משונים קמעא, שהרי יש לדון כאן בקל וחומר פשוט: אם החי שנפשו קיימת בגופו אעפ"כ אינה מרגישה כאב בבשר המת, על אחת כמה וכמה המת שנפשו כבר נפרדה מגופו איך ירגיש כאב בבשר המת?

והנה הרשב"א בשו"ת, חלק א, סימן תתטז, נשאל, האם מותר ליתן סיד בגוף המת כדי שיתעכל הבשר? והשיב תשובה: כל הא שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן שום בזיון, וכן אין כאן צער. שאין בשר המת מרגיש באיזמל כל שכן בסיד. והחנוטים קורעין אותם ומוציאים מעיהם ואין כאן לא משום בזיון".

והנה, מלבד שהרשב"א התעלם מהגמרא הנ"ל (ועוד נחזור ליישוב רבותינו בעניין זה) ראה דבר גדול שהרשב"א מביא ראייה מהתורה עצמה, שהחניטה מותרת, ואין חובה דוקא לקבור את המתים (וראה להלן עוד בעניין זה) – שנאמר במפורש (בראשית נ, ב): "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל וגו' " וכיוצא בו בראשית נ, כו: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו", ועיין באנציקלופדיה העברית, ערך חניטה, לפירוט פעולות החניטה; ואף אברבנאל בפרשת ויחי תאר את החניטה: "והחנטה היא הוצאת המוח והלב [באנציקלופדיה כתוב, 'פרט ללב ולכליות'] והכבד וכן המעיים והמררות מתוך הגוף, וימשחו הגוף מבית ומחוץ בשמן אפרסמון, וימלא הקרביים מבית ומחוץ  ממיני בשמים המיבשים לחלוחית הגוף; וצריך בכל יום להחליף הבשמים, ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שינוי אבר ונראה המת כאילו ישן, ולא יתעפש ולא יסרח".

ויש מקצת רבותינו שהיה להם קשה מעשה החניטה ביעקב אבינו והוצאת קרביו ומעיו והמוח והכבד, ומה אמרו על כך? הובא בשו"ת חתם סופר, חלק יו"ד, סימן שלו: "כתב 'לקט הקמח' וכו' שחלילה לא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו אלא דרך טבורו הכניסו האפרסמון, דדרך פיו של מת אי אפשר, דמשמת נסתם הפה ונפתח הטבור כמו שהיה במעי אמו (נקב קטן כחוט השערה), ושם הכניסו הרופאים האפרסמון וכו' דבר זה נודע לבני יעקב, לא לזולתם, לכן אין רופאי אומות העולם יודעים לעשות כן למלכיהם"; וכבר כתבנו הרבה כי כך דרכם של רבותינו – להמציא המצאות שלא היו ולא נבראו אלא לצורך התירוץ. (בשיטה זו אין חידוש, וכבר כתבנו במאמר על החיות שחז"ל המציאו חיה בשם שסועה ואף הביאו ראייה ממנה לתורה מן השמיים.) גם כאן גילו שיטת חניטה מופלאה ויחסוה לבני יעקב בסוד גדול. וחשוב עניין הסוד; גם צריך להוסיף שלא ידעוהו אומות העולם, שאין הברכה שורה בהבל אלא אם כן הוא סמוי מן העין.

בוא וראה דבר נוסף. בשמואל א' לא, יב נאמר: "ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל". הרי לך מקרא מפורש שהיה מנהג ישראל לשרוף את בשר הגופות ולא לקברן, וכמו שכתב הרד"ק שם: "ויתכן לפרש כי הבשר שרפו שהעלו רמה, ולא רצו לקברם עם התולעים כי לא היה דרך כבוד, ושרפו הבשר וקברו העצמות". ומה אומרים על כך רבותינו שאוסרים לחלוטין שריפת הגופות? בשו"ת חלקת יעקב, יו"ד, סימן רג: "וגבי שאול, ששרפו אותו, וחרקו שנם [כוונתו לרפורמים] נגד קבלת חז"ל ששרפה הזאת לא הייתה שרפת גופם רק שרפת מיטתן וכלי תשמישן הנעשה לכבודם כמבואר בע"ז, יא". אבל הרי ממש זועק הכתוב בצורה הברורה ביותר ששרפו הגופות: "וישימו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן וכו' ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם" (שמואל א לא, י-יב); ודברי הכתוב ברורים לחלוטין, שדוקא את הכלים שמו הפלשתים בעשתרות, ולא כתוב כלל מה עלה בגורלם, ואילו על הגויות של שאול ובניו אומר הכתוב מפורשות כי העלו אותן מחומת בית שן ושרפו אותן. איך, בחרדתו מן הרפורמים, סותר בעל חלקת יעקב כתוב מפורש?

נמצא שהחניטה והשריפה של המת דוקא מותרים מן המקרא אלא שרבותינו אוסרים באיסור מוחלט; וכבר אמרנו פעמים רבות שלא מן התורה אנו חיים ולא מעשי אבותינו שבמקרא בידינו, לא מעשה חניטה של יעקב אבינו ולא שרפת גופת מלך ישראל, אלא רק חוקי רבותינו שבכל דור ודור, חוקי אדם כולם.

ונחזור כאן לעניין דברי הרשב"א שסותרים דברי הגמרא, וכך מיישב הרדב"ז בשו"ת, חלק א, סימן תפד: "לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באיזמל, ואם תאמר כיוון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפילו רמה נמי אינם מרגישים, והיכי קאמר רבי יצחק 'קשה רמה למת כמחט בבשר החי'? יש לומר דרמה כיוון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו – מרגיש בו, אבל שאר דברים אינו מרגיש; וזו מפליאות השגחתו יתברך". הנה לפנינו שוב ה"המצאה לצורכי תירוץ" שהזכרנו גם לעיל. בשר מת אינו מרגיש באזמל חותך אבל בתולעים ("רימה") דוקא מרגיש הוא, שכן אלה מן הבשר עצמו נוצרו ("מיניה וביה"), ולכן עונש הם לבשר. ואין צריך לומר שכל דברי ההבל הללו מעלים גיחוך. הנה מה שצריך לתן עליו את הדעת ברצינות הוא שרבותינו נושאים ונותנים בדברים שאין לשכל האדם שום ידע והבנה והשגה (כמו עניין הרגשת הנפש לאחר המוות), והם דנים בו בשכלם האנושי ללא שום טעם ותכלית, כי לא ניתן להוכיח או להפריך שום דבר מדברים אלה, ואם כך למה לעסוק בהם בכלל? והרי זו השחתת זמן סתם.

כאן המקום לבאר את דעת רבותינו, מדוע אסורה הנתיחה לאחר המוות אף שבזכותה חיים רבים ניצלו. כך כתב הנודע ביהודה, מהדורה תניינא, יו"ד, סימן רי: "אבל בנדון דידן [נתיחה לאחר המוות לצורך לימוד רפואה] אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו – אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה". וכיוצ"ב לעניין השתלת אברים מן המת.

לא רק שרבותינו לא קיבלו מסיני מה הוא ניוול המת (רק דנו מעצמם כפי שבארנו לעיל) – עוד אוסרים עלינו להציל חיים, והפכו את גוף המת חשוב יותר מן האדם החי. ומניין לרבותינו עניין זה של ניוול? אולי טוב וישר הוא לנפש המת לראות אדם ניצל מאבריו הרבה יותר מאשר תולעים שאוכלים אותו. והלא קל וחומר: מה אם האדם החי שנותן לתרום איבר מאבריו כמו הכליה למען יציל את חברו ממות (ובזה רואים מצווה גדולה מאד), על אחת כמה וכמה שאותה נפש תסכים לתרום את הכליה לאחר הפטירה (על ידי חיתוך באיזמל שאינו מכאיב) במקום לתתה למאכל תולעים (שמכאיב גם מכאיב).

דבר נוסף שלא הביא הנודע ביהודה הוא שניתוחי מתים ברפואה אינם ספק הצלת נפשות אלא ודאי הצלת נפשות. צא וראה איך התקדמה הרפואה, בין היתר בזכות ניתוחי המתים, ובלעדיהם כמה חולים ומתים היו בקרבנו רחמנא ליצלן. ואע"פ שאין החולה לפנינו כאן וכרגע, הרי הדבר ברור שבזמן מן הזמנים ימצאו בזכות ניתוחי המת מזור ותרופה ויצילו חולים רבים. הרי זה דומה למה שכתבנו בפרשת בלק בשם הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, חלק ח', או"ח, סימן לח: "נמצינו למדים שבזמנינו, שיש חשש ליותר מאיבה בעלמא, ואם ימנעו רופאי ישראל מלטפל בחולים נכרים בשבת ויניחום למות בחוליים, יש בזה אף פיקוח נפש של ישראל, כי בהודע הדבר לרופאים גוים יחדלו אף הם מלטפל בחולים יהודים". הרי לך שאע"פ שאין חולה יהודי בסכנה לפנינו, מתירים לחלל שבת משום שזה יציל יהודים בזמן מן הזמנים. אם בשבת כך, בניתוחי מת (שאינם מדאורייתא) על אחת כמה וכמה.

בוא וראה עד היכן הגיעו רבותינו הפוסקים, שאין להם שאר רוח, תבונה וראייה לטווח ארוך, והם מתירים לעשות ניתוח לאחר המוות בגויים ואוסרים ביהודים. כלומר, ליהנות מהרפואה על סמך ניתוחי מתים של הגויים (וגם הרופאים היהודים שאינם שומעים לרבותינו אלא לשכלם הישר) – הרי זה מותר, וכל שלומי אמוני ישראל ממהרים ליהנות מהידע הרפואי שהם עצמם אוסרים להשיג אותו. אילו היה הדבר הפוך והגויים היו מתירים לנתח לאחר המוות רק גוף של יהודי, איזו זעקה היתה עולה לשמיים בדבר אנטישמיות ורדיפת היהודים. כלום אין הפוסקים מבינים כי סופו של עניין זה שיביא לעוד שנאת ישראל סתם?

ונסיים עניין זה בדבר מדהים שכתבנו כבר פעמים רבות, שרבותינו מתעקשים ללמוד את המציאות מן הטקסטים של כתבי הקודש במקום מן המציאות עצמה!

הגמרא בתענית ה ע"ב: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל, י), 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' – מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים,  אף הוא בחיים". ומכאן לומד שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד, סימן צח): "חז"ל השמיענו בזה, שאם נסתר חוש הגשמי על ידי מה שמצאנו בתוה"ק איפכא, על כורחך מסיקים מזה שחוש הגשמי הטעה, ורק נראים כחונטים, כי מכיון שמקרא אני דורש עפ"י הכללים האמיתיים שנתנו לנו מסיני, הרי שהקב"ה אומר כן, וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה. ככה למדו חז"ל תורה, וזהו ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך – שאצלנו בעניותנו העוה"ז הוא מציאות והתורה נדרשת, משא"כ חז"ל – בעיני קדשם המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני הבשר, כי שקר המה טועים ומטעים, ורק נראה להם שחונטים".

ראשית, המחזיק בדעות מוזרות שכאלה יווכח מהרה כי דרכה של המציאות שאיננה סולחת למתעלמים ממנה. שנית, גם לשיטתו שלו, אם אומר הציץ אליעזר כי רק התורה היא המציאות – הרי בדיוק בתורה נאמר שחנטו את יעקב לאחר מותו, ואם כך כתוב, הרי זו המציאות, ואיך יעיז הוא לאמר, נגד דברי הכתוב, כי "רק נראה להם שחונטים"? ונראה הדבר שהמציאות של הציץ אליעזר (ואבוי, רבים רבים כמוהו) איננה לא מציאות המקרא ולא מציאות החושים אלא מציאות פרטית שלו, אשר בנה לעצמו כדי שתתאים המציאות להשקפת עולמו. אין צורך לאמר שאין בין עולמו הדימיוני (אשר בו לא נחנט יעקב אבינו אבל השפן מעלה בו גרה) ובין המציאות האובייקטיבית ולא כלום.

כך בדיוק נהג גם החתם סופר, שבנה מציאות מדברי חז"ל במקום ללמוד מהמציאות העובדתית ולבודקה. במסכת עבודה זרה לא ע"ב, לאחר שאסרה לשתות מים גלויים (מחמת סכנת הטלת ארס של הנחש לתוך המים), שאלה הגמרא: ומדוע הנכרים, שאינם מקפידים על מים גלויים אינם ניזוקים? וכך תירצו: "איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו [כיוון שאוכלים שרצים גופם מחוסן]"; וכתבו התוס' דאכילת שקצים ורמשים שיש להם בתוך הגוף מבטל ארס של נחש.

ומגמרא זו למד החתם סופר בחידושיו לע"ז : "דכיון דעכו"ם משום דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, א"כ, כיון שכל לימודי הרופאים בניתוח וטבעי האנשים הם בגופות של עכו"ם, אין להם בקיאות בטבעי גופות ישראלים".

ראשית, הבל גמור הם דברים אלה, וסימנך שכל שלומי אמוני ממהרים להתרפא בכל מרכז רפואי בחו"ל (שם למדו הרופאים מלאכתם מניתוחי גופות של מי שאינם יהודים). סומכים הם לגמרי על לימודי הרופאים ואינם דורשים מרופאיהם הנוכרים להשתלם דווקא בניתוחי מתים יהודיים קודם שייגשו לרפא אותם.

שנית, אם באמת חשב כך החתם סופר, הרי היה עליו למהר ולהתיר במפורש ניתוח מתים יהודיים למען ילמדו בהם הרופאים את טבעי היהודים המיוחדים ויוכלו לרפאם. כי אם אי אפשר לרופאים לדעת על היהודים מניתוחי מתי עכו"ם, שגופם חסון מאכילת שרצים, הרי ניתוח מתים יהודים הוא ממש פקוח נפש ברור אשר בלעדיו לא יהיה ליהודים מרפא…

דבר דעת אמת