מליצת השיר

נאמר במסכת ברכות  ל' ע"ב

"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש …מנא הני מילי… אמר ר' יהושע בן לוימהכא 'השתחוו לה' בהדרת קודש' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת, ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש (כלומר ללבוש בגדים נאים ומהודרים לפני התפילה) כי הא דרביהודה הווה מציין נפשיה והדר מצלי".

במאמר זה באנו לבאר את דרכי הדרשות של חז"ל וכיצד הוציאו מהן הלכות, ואנו נראה שלא רק שהם מן המוזריות לכל בר דעת אלא שגם אין עקביות וסדר בלימודיהם.

הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מג: "אמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סבה על צד הדרשות שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא, ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא והחלק השני, הוא מבזה אותם ויחשבה לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זהענין הפסוק, והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים, ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר אשר לא יספק ענינם על בעל שכל, והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר. אמרו רז"ל: 'תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך אלא אזניך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו', ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק ושזאת היא כונת זאת המצוה ושהיתד הוא האצבע ואזניך הם האזנים. איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה אבל היא מליצת שיר נאה מאד. הזהיר בה על מדה טובה והוא כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו. וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר, וכן כל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו ענינו".

אכן דעת הרמב"ם מתקבלת על השכל הישר, שהרי באמת מיהו בעל שכל שיאמר שבמקומות שכתוב "אל תקרי כך… אלא כך…" זהו פשוטן של הכתובים?

אך מה נעשה ודברי חכמים מראים שהם עצמם התייחסו ל"מליצותיהם" כאל פשוטן של הפסוקים! הנה הגמרא שהבאנו לעיל לומדת שצריך להתפלל בכובד ראש מן הדרש "אל תקרי הדרת אלא חרדת". אבל אם זו מליצת השיר גרידא, מדוע בכלל נשאלת שאלת הגמרא: "לעולם אימא לך הדרת ממש"? וכי מה מקום לשאול שאלות על מליצת השיר? הרי לשיטתו של הרמב"ם, הדרשן ודאי ידע שפשוטו של הפסוק הוא "הדרת" אלא שרק לתפארת מליצת השיר הפך את "הדרת" ל"חרדת".

וכדי לחזק דברינו עוד, נביא דוגמא נוספת: גמרא ראש השנה יב ע"ב-יג ע"ב: "הזיתיםמשיביאו שליש [שאז חייבים במעשרות]… מנא הני מילי… רבי יונתן בן יוסף אומר 'ועשת את התבואה לשלש השנים' אל תקרי לשלש אלא לשליש והא מבעי ליה לגופיה? כתיב קרא אחרינא 'וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית".

אם כך, לשיטת הרמב"ם שגם זאת מליצת השיר (להפוך "שלוש השנים" ל"שליש") מהו ששואלת הגמרא "והא מבעי ליה לגופיה"? הרי יונתן בן יוסף יודע פשוטו של מקרא ואמר מה שאמר רק על דרך מליצת השיר? ועל כורחך תודה שרבותינו התייחסו לדרשותיהם כאילו זה מה שרצה הכתוב לומר כפשוטו.

הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כתב: "ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב 'פרי עץ הדר' כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רימונים וזולתו… אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמי התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות הרמוזיםהמצואים במקרא וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאים ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להם כגון מה שאמרו במאמר הכתוב (סוכה לה ע"א) 'פרי עץ הדר' ואמרו אולי יהיה רימונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראייה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמרו 'עץ שטעם עצו ופריו שוה', ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה… אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל… אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נדע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזהו עניןמה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו".

נמצא לשיטת הרמב"ם שחז"ל השתעשעו בגמרא במשחקי מילים ושאלו שאלות רק לתפארת המליצה כגון הגמרא בסוכה לה ע"א: "תנו רבנן: (ויקרא כג) פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. – ואימא פלפלין? כדתניא, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט) ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר 'עץ מאכל' – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ללמדךשהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח) "לא תחסר כל בה"! – התם משום דלא אפשר. היכי נעביד? ננקוט חדא – לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא [פרי] אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות, [פירושו – אי אפשר לפרש עץ הדר הוא פלפל משום שאיך נעשה? אם נקח פלפל אחד, לא תהיה ניכרת לקיחתו, ואם ניקח שניים או שלושה כדי שתהיה ניכרת לקיחתו, פרי אחד כתוב במקרא ולא שנים ושלושה פירות] הלכך לא אפשר".

דע לך שיש גמרות רבות מעין זו ותמצא, דורש הדעת, כי התלמוד מלא בשעשועי מילים ומשחקי לשון שאין להם שום משמעות אמיתית ורצינית.

והריטב"א מסכת ראש השנה טז ע"א הולך בדרך אחרת: "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיד הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך חס וחלילה ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה בכך ומסרה חיוב הדבר לקובעו חכמים אם ירצו כמ"ש 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך' ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראייה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מליבם וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס וחלילה שהיא חסירה כלום".

ממש שפתיים יישק: "התורה מסרה לחכמים לקובעו חובה אם ירצו" והרי לפניך יצירה אנושית מובהקת השואבת סמכות ראשונית מן הכתוב ומשתמשת בדברים הכתובים כרצון כל חכם וחכם: כתוב "שלוש" הפכהו ל"שליש", כתוב "הדרת" עשהו ל "חרדת".

תוך כדי בדיקת הדברים נמצא שהרמב"ם מכנה את הנוקט שיטת הריטב"א "אינו בעל שכל" והריטב"א מגדיר את דברי הרמב"ם "דעת מינות". ואין סוף לגיחוך.

וכדי להוסיף ולהמחיש את הבלבול נביא דוגמא לדבר שרבותינו חלוקים בו אם חיובו מדברי חכמים או מן התורה והוא דין אכילה בערב יום כיפורים. הנה דרשו רבותינו את הפסוק ויקרא פרק כג, לב: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" במסכת יומא פא ע"ב: "דתני חייא בר רב מדפתי: 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". והרי כל בר דעת מבין שאין זה פשוטו של מקרא אלא אומר הכתוב שבערב של תשעה שהוא כניסת העשירי יתחילו להתענות. הרי כך בדיוק נפרש את הפסוק בשמות פרק יב: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדשבערב".

מגן אברהם, אורח חיים, סימן תקע, ס"ק ט: "אבל ערב יום הכפורים מוכח שהוא דאורייתא [עניין אכילה בערב יום כיפורים] דהא ילפינן מקרא דועניתם שמצוה לאכול,ומ"ש הרב"י (אורח חיים תיח) דאסמכתא בעלמא הוא, תימא הא אמרינן ביומא פא ע"ב ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד ליה מבעי ליה כו' [פירושו – ומה שכתב הרב בית יוסף שאכילה בערב יום כיפור היא אסמכתא בעלמא ולא דבר תורה, דבר זה תמוה הרי הגמרא ביומא שואלת על התנא מה ילמד מהכתוב ועניתם, ואם זאת אסמכתא התשובה אינה במקומה]. א"כ מוכח דדרשה גמורה היא דאל"כ הקושיא במקומה עומדת ועניתם מאי עביד ליה".

בוא והתבונן כיצד לומד המגן אברהם שדרשה משונה זו היא עיקר, וכך הוא לומד שיש חיוב מן התורה לאכול בערב יום כיפורים: כל זאת מכוח שאלת הגמרא ביומא פא ע"ב "האי ועינתם מאי עביד ליה" כלומר היאך ידרוש הפסוק ולכן, לשיטתו, אם אסמכתא היא הרי אין מקום בכלל לשאלת הגמרא אלא על כורחך זהו לימוד גמור.

ודע לך, מבקש האמת, שבמקומות רבים נחלקו הפוסקים האם הלכה פלונית היא מדרבנן או מדאוריתא וזאת משום שאין סדר ועקביות בשיטת לימוד המקרא על ידי רבותינו: פעמים דרשה המוציאה מפשוטו של מקרא היא לימוד גמור ופעמים שהיא אסמכתא בעלמא.

נמצא שמפתחות דרש נמסרו לרבותינו לעשות בהם כרצונם ואף להפליג אלי דרשנויות משונות ומוזרות ולקובעם עלינו חובה. רק הגע בעצמך איזה כוח יש לחכמים בדרשם "אל תקרי כך אלא כך", והרי אפשר להגיע עם אלה למחוזות שלא ידעום ולא שערום אבותינו, והדוגמאות רבות ומשונות. צא וראה: כשרבותינו רוצים להזהירנו על הפרשת חלה, כך הם דורשים (שבת דף לב עמוד ב): "רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעון חלה אין ברכה במכונס (אוצרות יין ושמן מתייקרים), ומארה משתלחת בשערים, וזורעיןזרעים ואחרים אוכלין, שנאמר (ויקרא כו) 'אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכםבהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם', אל תקרי בהלה אלא בחלה". כך ממש הופכים רבותינו בהלה להפרשת חלה ואין סוף לדמיון ולדרש.

ונסיים בשיטת הרמב"ם היאך נדע מתי חיוב המצווה מן התורה או מדברי חכמים, ספר המצוות לרמב"ם שורש ב: "כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפרוש המשנה (בריש ההקד') שרוב דיני התורה יוצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדהמאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או הקש יורה עליו. וכבר בארנו זה הענין שם. וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן…

הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמדבשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע"ה כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא (על"ת קלה קצד קצט) או יאמרו שהוא גוף תורה (על"ת שלו) הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש. ואמנם זכרון ההקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה (הוב' בראש השרש)".

הרי לך דעת הרמב"ם שאמנם אנחנו אין לנו ידיעה מוחלטת מן הכתוב בתורה מה הוא שחיובו מן התורה ומה הוא שחיובו מדברי חכמים, אלא חז"ל עצמם הם הקובעים בדברים אלה מה "מדאורייתא" ומה לא! ותראה דבר נפלא: שכל הדברים שקבעו חז"ל שהם מדאורייתא, הם "מדאורייתא" לא משום שנכתבו בתורה אלא מפני שבני אדם (הם חז"ל) קבעו כך!

ואחרי כל הדברים האלה, כמה מגוחכת היא הטענה שמביאים המחזירים בתשובה למיניהם, גונבי הדעת, "איך יתכן שבורא עולם יברא את האדם מבלי לגלות לו מה לעשות בעולמו?" ומכאן, כביכול, קדושתה האלוהית של התורה – היא "ספר ההדרכהלשמוש ראוי בעולם"…

וכי התורה מגלה לנו מה לעשות? והלא אין אנו חיים מפי תורה "שנכתבה מפי הגבורה" כלל, אלא רק על פי דרשותיהם וגחמותיהם והלכותיהם של חז"ל (ועיין גם בפרשת שופטים שהארכנו בסוגיא זו והבן זה היטב). וזכור: קדושת דברי התורה – מדברי האדם.

דבר דעת אמת