קובץ להדפסה

טלטול ברשות הרבים? שונה מדור לדור!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! ואמר עולא: הני אבולי  דמחוזא [שערי העיר מחוזא שבבבל], אילמלא דלתותיהן ננעלות – חייבין עליהן משום רשות הרבים! (עירובין ו, ע"ב).

במאמר זה באנו לבאר את דיני רשות הרבים ואיסור הטלטול בו בשבת. גם נראה איך שרבותינו בוראין בעניין זה הלכות ומחריבין אותם, ואיך מה שהיה רשות הרבים בדור אחד פתאום כבר איננו רשות רבים בדור אחר! וכמו שבארנו במאמר הקודם שרבותינו לומדים את דיני ההלכה מהמקרא באופן שאינו מתקבל על הדעת, כך נראה גם במאמר זה מהיכן למדו חכמינו את הגדרת רשות הרבים ואיך חל שינוי משונה בהגדרה זו. לבסוף נציג איך יש בימינו חשש גדול לחילול שבת המוני ע"י שלומי אמוני היוצאים לרחובות הערים הגדולות בישראל ובחו"ל ונכשלים בטלטול ברשות הרבים בשבת.

מהי רשות הרבים? רבותינו הגדירו את רשות הרבים כמקום ציבורי שרוחבו 16 אמות (8 מטר לערך), כמבואר (שבת דף צט ע"א): "דרך רשות הרבים שש עשרה אמה, אנן דגמרינן לה [ודבר זה נלמד] ממשכן".

39 מלאכות אסורות הן בשבת, והעובר עליהם במזיד והתראה חייב מיתת בית דין בסקילה והשוגג חייב קורבן. ואותן 39 מלאכות נלמדו ממלאכות המשכן (שבת מט ע"ב): "דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו… הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים", ועיין מה שכתבנו בפרשת ויקהל שכל הלימוד הזה מדעת רבותינו הוא.

וכך נלמדת גם מידתה של רשות הרבים מן המשכן: על בני מררי (משבט לוי), נושאי משא קרשי המשכן, כתוב: "ופקדת משמרת בני מררי קרשי המשכן ובריחיו ועמדיו ואדניו וכל כליו וכל עבדתו" (במדבר, פרק ג, לו). נאמר על קרשי המשכן כי אורכם עשרים אמה, רוחבן אמה וחצי, ועוביין אמה (שמות כו, טז). כיצד נשאו בני מררי קרשים כבדים אלה כשעברו את מסעות בני ישראל במדבר? זאת לא ביארה לנו התורה במפורש, אבל כתבה שבני מררי קיבלו עגלות: "ואת ארבע העגלת ואת שמנת [לשון 8] הבקר נתן לבני מררי כפי עבדתם" (במדבר ז, ח). וכך כתב הרמב"ן (במדבר ז, ב-ה): "ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' – בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן… והנה חשבו הנשיאים, שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות".

הנה מיד כאן, בעודנו עפופים בענייני קדושה של קרשים ועגלות, נסלק כמה תמיהות: ראשית, אל תשאל, מבקש הדעת, מניין היו לבני ישראל באמצע המדבר עצי שיטים לעשות את קרשי המשכן? כי כבר כתב רש"י (שמות כה, ה) "ועצי שטים – מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים" – והרי לך ברוח הקודש. שנית, אל תתמה היאך נשאו העגלות משא כבד כזה בחולו של מדבר סיני מבלי לשקוע? הרי כבר כתב רש"י (דברים ח, ד): "שמלתך לא בלתה – ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט [כוונתו לשבלול ע"פ רש"י חגיגה יא, ע"א] שגדל עמו" – והרי לך בענני כבוד. פשיטא שבין רוח הקודש לענני הכבוד גוהצו גם דרכי העגלות… כי לאגדות ולדמיונות הרי אין סוף.

התורה לא ביארה לנו, באיזה אופן נסעו בני מררי עם העגלות. האם נסעו ארבע העגלות בטור אחד או שמא ארבע עגלות לרוחב או אולי שתיים, זו בצד זו ואחריהן עוד שתיים זו בצד זו. וכן לא ביארה התורה את רוחבן של העגלות.

אבל חכמינו שיושבים מאחורי הפרגוד (אפילו 1500 שנה לאחר מעשה) ידעו בדיוק מה ואיך היה במסעות בני מררי, וכך כתבו (שבת צט ע"א): "אמר אביי: בין עגלה לעגלה כמלא ארך עגלה. וכמה ארך עגלה? חמש אמות… אמר רבא: צידי עגלה [חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן – רש"י] כמלא רחב עגלה. וכמה רחב עגלה? שתי אמות ומחצה. למה לי? [בשביל מה צריך שיהיה רוחבה 2.5 אמה?] באמתא ופלגא סגיא! [הרי באמה וחצי מספיק] – כי היכי דלא לידדו קרשים [שלא יהיו הקרשים המוטלין לאורכן על דפנותיה לרחבן מדדין (זזים) ונוטין (ליפול) לכאן ולכאן – רש"י]. אלא דקיימא לן: דרך רשות הרבים שש עשרה אמה, אנן דגמרינן לה ממשכן, דמשכן חמיסרי הואי? [הלא זה חשבון מידת רשות הרבים: שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רוחב כל אחת חמש אמות – הרי עשר, וחמש אמות ריוח שבין עגלה לעגלה – הרי זה רק חמש עשרה, ואנו אמרנו כי רשות הרבים רוחבה שש עשרה אמה?] אמתא יתירא הואי, דהוה קאי בן לוי, דכי משתלפי קרשים – הוה נקיט להו" [היינו, אמה אחת נוספת יש, אשר בה עומד בן לוי שאם יפלו הקרשים הוא מסדר אותם].

באשר לדרך הליכתן של העגלות כתב רש"י ד"ה פטור (שבת צו ע"א): "שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד, זו בצד זו כדאמרינן בגמרא, וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות – היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן, שתים זו אצל זו סמוך למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם, דרך הליכתן לאורך רשות הרבים". ועכשיו בוא, תלמיד נבון, ותראה דבר מוזר: תוספות (שבת צט ע"א) ד"ה למה לי,  תמהו: "לשיטת רש"י ששתי עגלות היו מפורקות זו מזו ויש הפסק ביניהם ה' אמות וכל אחת טעונה לבד משוי של קרשים, קשה: דהיאך יכולין קרשים, שכל כך כבדין שאורכן עשר אמות ורוחבן אמה וחצי ועוביין אמה, לעמוד על ב' אמות ומחצה רוחב?… ועוד היאך היו יכולים שתי עגלות להלך זו בצד זו בט"ו אמות – א"כ היו הקרשים נוקשין זה בזה?… ועוד מנלן דשתי עגלות היו הולכות זו בצד זו למילף [ללמוד ממנו] שיהא רשות הרבים ט"ז אמה? שמא היו הולכות כולן זו אחר זו והיה רשות הרבים קטן או ארבעתן יחד והיה רה"ר גדול הרבה?" משאלות התוספות הנך רואה בבהירות גמורה שכלל לא קיבלו מרבותיהם באיזה אופן נסעו עגלות המשא, ומכאן שגם לא קיבלו ענייני רשות הרבים ברורים ומוחלטים. ועוד מוזרה היא תמיהתם "היאך יכולים קרשים שכל כך כבדים… לעמוד על 2 אמות וחצי?" וכי לא סברו התוספות שכל מסע המדבר כולו בנס הוא עומד? אם כך, לשיטתם היו צריכים לתמוה יותר היאך בכלל נסע משקל עצום זה בחולו של מדבר מבלי לשקוע, כפי שכבר שאלנו אנחנו. הנה תראה תשובתם של התוספות:  "ונראה לר"ת ששתי עגלות היו מחוברות יחד שהיה שם עץ ארוך ט"ו אמה והיו בה ארבע אופנים כמו לשתי עגלות ושתי תיקוני דפנות כמו לשתי עגלות, ובין עגלה כמו אורך עגלה – פירוש בין דופן עגלה זו לדופן עגלה זו ה' אמות…" כפתור ופרח! רבינו תם הלך והמציא "עגלות סיאמיות", המחוברות זו לזו בטבוריהן! מאליו יובן ששאלת התוספות על רש"י חוזרת אליהם שבעתיים: וכי מניין להם שהיו שתי עגלות מחוברות (ועוד בצורה משונה זו)? ושוב, אין סוף להמצאות ולפרשנויות, אבל תשובה נכוחה – אין.

אחרי שבארנו את דעת רבותינו מהי רשות הרבים (מקום שרוחבו 16 אמה), נדון בשאלה כיצד בזמננו יש מיראי ה' שמטלטלים חפצים ברחובות העיר שהנם רשות הרבים, ומן הרבנים ומורי ההלכה אין פוצה פה ומצפצף.

בגמרא, שהבאנו בראשית המאמר, כתוב: "ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים" – מבואר מפורשות כי אין רשות הרבים מותרת בטילטול ע"י צורת הפתח (הוא ה"עירוב" שעושים כיום סביבות הערים והשכונות, שמעמידים עמודים במרחק כמה מטרים ומקצה עמוד לקצה עמוד חוט תייל מתוח, היוצר צורת פתח) אלא אם כן יש בפתח דלתות ממש! וכך פסק השולחן ערוך, אורח חיים, סימן שסד סעיף ב: "רשות הרבים עצמה אינה ניתרת  אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה. ויש אומרים אע"פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל".

ואם כך, שצריך דלתות ממש, היאך בימינו מטלטלים ועוברים על איסור חמור ביותר והוא חילול שבת בפרהסיא שעונשו סקילה? אנו נביא כאן שני הסברים שימחישו לך, מבקש האמת, איך דור הולך ודור בא ורשות הרבים לובשת צורה ופושטת צורה.

המשנה ברורה, סימן שסד ס"ק ח: "ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן על ידי צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער, וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר ומדינא הוי רשות הרבים גמור על ידי זה, וכדלעיל בסימן שמ"ה. ועל כורחך דסומכין על היש אומרים שבסימן שמ"ה, דרשות הרבים לא הוי אלא אם כן ששים רבוא בוקעין בו, וזה אין מצוי". וזוהי גם דעת רש"י (עירובין ו ע"א): "רשות הרבים – משמע רחב שש עשרה אמה, ועיר שמצויין בה ששים ריבוא, ואין בה חומה".

והגמרא מוסיפה ואומרת (שבת  ו ע"א): "ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא [מסילה שהולכין בה מעיר לעיר – רש"י] ופלטיא [רוחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה – רש"י, והוא מקום השווקים הפתוחים] גדולה, ומבואות המפולשין – זו היא רשות הרבים גמורה".

ותראה דבר פלא. עפ"י הגמרא בעירובין, הערים ירושלים ומחוזא רשות הרבים גמורה הם. והסיבה היחידה שמותר בהן טלטול בשבת היא על שום שיש להן חומה, ובה שערים אמיתיים שניתן לסגרם. אבל אם שתי ערים אלה מלכתחילה רשות הרבים הן אזי, לדעת רש"י, בזמן התלמוד, בעיר מחוזא שבבבל ובעיר ירושלים שביהודה היו שש מאות אלף איש מהלכים ברחובותיה של כל אחת מהן!

נמצא שלדעת רש"י באותו זמן קדום הייתה צפיפות אוכלוסין בערים אלה רבה משל היום! וכל המעיין בספרי המחקר על צפיפות האוכלוסין יגלה מייד שההפך הוא הנכון. ועיין באנציקלופדיה מקראית, ערך אוכלוסיה, עמוד 145: "מראשית התקופה ההלניסטית (תחילת המאה הג' לפסה"נ) נשתמרה ידיעה על מספר תושבי ירושלים, הנערכים לשנים עשר ריבוא [120 אלף] (יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון" א, 197, בשם הקאטאיוס מאבדירה). אולם ידיעה זאת מופרזת בלי ספק ביחס לשטחה של ירושלים (5 קמ"ר)". היום יש למעלה מחצי מליון תושבים בירושלים, ומעולם לא היו בה רבים כל כך.

כך בדו לנו רבותינו הראשונים דין חדש. דין זה לא מוזכר כלל בגמרא, כמו שכתב הר"ן (בפירוש על הרי"ף), מסכת שבת, פרק ששי ד"ה אבל: "על מה סמכו בדורות הללו שנשים יוצאות לרשות הרבים בטבעת שאין עליה חותם? והרב בעל [ספר] התרומה מלמד עליהן זכות לפי שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה משום דביענן [שצריך]… ושיהו ששים רבוא עוברים שם בכל יום… והך סברא לא מחוורא [וסברה זו איננה מחוורת וברורה], שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו [שצריך שיהיו] עוברים שם ששים רבוא". ממש כך! אין קיימים שום דברי חז"ל המתנים רשות רבים בששים ריבוא. ודוק, לפי מה שידוע על אוכלוסיית הערים בעולם (שרק הולכת וגדלה לאורך ההיסטוריה), לא יתכן כי הגמרא בתקופתה מחייבת שיעברו ששים רבוא אדם באיזו עיר – אילו עשתה כך, לא היתה בשום מקום בעולם רשות רבים, ודאי לא בירושלים ובמחוזא שעליהן אומרת הגמרא במפורש כי רשות רבים הן; וכמו שכבר כתב הריטב"א, עירובין נט ע"א, ד"ה מתני' עיר של יחיד: "…ותדע שאף ירושלים לא היו בה ששים רבוא תדיר; אף על פי כן יש בה משום רשות רבים".

אלא מאי? ראו רבותינו הראשונים שציבור שלומי אמוני ישראל לא יוכל לעמוד באיסור טלטול ברשות הרבים – שכן, יש בזה טרחה דציבורא גדול מאד. אם תשאר בתוקפה ההגדרה הראשונה (16 אמה רוחב), לא תוכלנה הנשים לענוד טבעות בשבת ואי אפשר יהיה לצאת עם עגלת הילדים, וכשיש מסיבות בר מצווה או עליית החתן לתורה וצריך להביא את הכיבוד לבית הכנסת לא יוכלו כלל לעשות זאת וייבצר מהם לעשות את שמחתם וכיוצ"ב. לכן ראו רבותינו הראשונים להמציא הגדרה חדשה לרשות הרבים, והיא שצריך שיעברו שם ששים רבוא אנשים בכל יום (ועיין בבאור הלכה סימן שמה ד"ה שאין ששים רבוא), ובכך ביטלו כמעט לגמרי את כל דין רשות הרבים.

הנה דוגמא נוספת לנסיון לשנות את הגדרת רשות הרבים (ובעצם לבטלה), והוא בשו"ת אבני נזר [רבי אברהם בורנשטיין אבד"ק סוכטשוב, נולד בשנת ה"א תקצ"ט (1839) ונסתלק בשנת ה"א תר"ע (1910)], חלק או"ח, סימן רעג: "ולדעתי בזמן הזה ובמדינות אלו גם לדעת החולקים דיש רשות הרבים אף שאין שם 60 רבוא, יודו במדינות אלו שאין רשות הרבים. והוא על פי המבואר בבית יוסף אורח חיים סימן שצ"א, דיש מדינות שהמלך אינו אלא לשפוט ולקבל מסים. ושאר הדברים נעשים על פי יועצי העיר ומנהיגי'. ויש מקומות שהכל נעשה על פי המלך. וכן בזמן הזה יש מדינות שבו קאנסטיטוציע [חוקה ותקנות] כמו פרייסין [פרוסיה], אוסטרייך [אוסטריה]. אבל במדינות אלו שהקיסר יר"ה [ירום הודו] עושה הכל והוא מושל יחידי – הרי המדינה הוא למלך ולא נקרא רשות הרבים… וכל שכן במדינות שהמלך כבשם במלחמה. כמו מדינת פולין שהקיר"ה [שהקיסר ירום הודו] כבשה במלחמה קונה… והרי השווקים והרחובות להקיר"ה ולאו רשות הרבים היא כלל… ודי בזה לימוד זכות על מדינתינו שמתירין לטלטל בצורת הפתח ואין פוצה פה ומצפצף".

חבל מאד שה"אבני נזר" לא בדק וחקר מה הייתה צורת השלטון בתקופת התלמוד במחוזא, נהרדעא, סורא ופומבדיתא, כי היה מגלה מיד שהיה שם שלטון המלך הפרסי מוחלט אף יותר משלטון הקיר"ה, והשווקים והרחובות כולם למלך הפרסי. אבל מה כוחה של האמת ההלכתית נגד המציאות ששלומי ישראל רוצים לצאת ולטייל ברשות הרבים, עם עולליהם בעגלות, ביום שבת קייצי? נתלים בשלטונו של קיסר ומטלטלים…

ואם נחזור לזמנים שלנו, אזי נראה שרבותינו דהיום יצטרכו להמציא מהר הגדרה חדשה של רשות הרבים! וזאת משום ששני הטעמים שהבאנו לעיל לא יחולו היום בערים הגדולות בישראל ובעולם. ראשית, יש היום שלטון דמוקרטי בישראל וברוב הארצות, על כן לא חל טעמו של ה"אבני נזר".

שנית, ששים רבוא עוברים בהרבה מקומות. ודאי כך בעיר תל-אביב וגם בירושלים וכן הרבה מקומות בחו"ל כמו בניו-יורק ובלונדון ובפריז ובכל הערים הגדולות שיש בכל אחת כמה מליוני תושבים. ואם לא ימצאו תקנה מהירה הרי כל היוצא בשבת בערים אלה אפילו במטפחת שבכיסו (ואין צריך לומר עם תינוק בעגלה) עובר בחילול שבת בפרהסיה ממש! הדברים ידועים ובכל זאת יוצאים לא מעט משלומי אמוני ישראל ומטלטלים ואין מכהה בידם כי הציבור מעצב את ההלכה יותר משמעצבת ההלכה את הציבור.

וכך גם נאמר לסיכום דברינו, ואתה התלמיד החושב תראה איך איסורי תורה חמורים משתנים לחלוטין מדור לדור, ומה שפעם התחייבו עליו סקילה היום הותר לכתחילה. וזה הוא שאנו אומרים פעמים רבות: שכל ההלכה יצירה אנושית לגמרי היא, לא משמים ולא מחוץ לדרכי הטבע. כמו כל יצירה אנושית, שעיקרה חוקי-חברתי, נעשתה ההלכה בידי חכמים ונמסרה לידי חכמים כדי שיכריעו על פי שיקול דעתם, הכל לפי צרכי הזמן והמקום וצרכי הקהילה. דברי ההלכה בידיהם כחומר ביד היוצר, והרשות בידיהם לשמור או לשנות, כדברי רבותינו: "יפתח בדורו כשמואל בדורו".