שיחתן של חכמים אינן אלא דברי ניאופים…

"אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: 'אַיֶלֶת אהבים ויעלת חן [דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד]' (משלי ה,יט)? למה נמשלו דברי תורה לאַיֶלֶת? לומר לך: מה אַילה רחמה [נרתיקה, איבר המין שלה] צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה [שהנאת יחסי המין גדולה באיבר הנותר תמיד צר] – אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה" ( עירובין נד ע"ב).

אמרו חז"ל (מסכתות קטנות, מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג): "אל תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. ר' אחי בר' יאשיה אומר: כל הצופה בנשים סוף שהוא בא לידי עבירה".

אבל אנו נראה לך, מבקש האמת, שדווקא חלק רב משיחתן של חכמים אינן אלא דברי ניאופים ועליהם נאמר (קידושין ע ע"א): "וכל הפוסל… במומו פוסל".

אחד הדברים המעוררים תמיהה אצל רבותינו הוא עולם הדימויים המיני שלהם. הנה כדי לחבב את התורה על לומדיה בחרו לבטא זאת מעולם המשגל של החיות… ולא שבאמת הכירו היטב את עולמן של החיות (הרי לא שאלו את האיל, האם נהנה הוא מבעילה יותר משאר חיות) אלא המציאו סתם.

למשל, צא ולמד מה עוד אמרו רבותינו על אילה זו: 'חולל אילות תשמור' (איוב לט, א) – אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון [נחש – רש"י] שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה [רחמה מתרחב], ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה" (בבא בתרא טז ע"א).

הנה עיניך הרואות כיצד רבותינו ממציאים מליבם תופעת טבע, שלא היתה ולא נבראה, כאילו אלוהים מביא לאילה נחש, שיכיש אותה בדיוק בשעת לידתה כדי שרחמה יתרחב.

ואל תחשוב שאלה דברי אגדה בעלמא, כי הגמרא מסיקה דבר הלכה ממציאות זו (בכורות ז ע"ב): "חלי דיחמורתא, סבור רבנן למימר: ביעי נינהו, ואסירן. אמר רב ספרא: זרעא דאילא הוא, דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא, ואזיל בתר יחמורתא, ונתרי".

וזהו ביאורו על פי פירוש רש"י ורבנו גרשום: חלי דיחמורתא – כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן. סברו חכמים לאוסרן משום אבר מן החי, שביצים אלה הם ביצי היחמור הזכר ונעקרו ממנו בזמן שהרביע את היחמורה, ובא רב ספרא והתירם משום שאינם ביצי היחמור אלא זהו זרע האיל שנקרש לאחר שהרביע את היחמורה (!), ולא הלך להרביע את האילה שהיא בת-מינו משום שרחמה צר ולא התרצתה. לכן הלך ליחמורה (חיה הדומה לאילה) והרביעה ומשום שהתאפק זמן רב יצא לו זרע רב שנקרש ברחם היחמורה עד שדמה לביצים.

ודין זה אף נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן פא סעיף ג: "יאלי דיחמורתא (פי' כעין ביצי זכר שיחמורת משלכת מרחמה), מותרים". וביאר הט"ז [טורי זהב] בסעיף ו: "מה שנקרש מזרע האיל ונעשה כמין ביצה והוא פירשא בעלמא [הפרשה בלבד ואינה אסורה משום אבר מן החי, אלא מותרת באכילה]".

וכל השומע יצחק וישתומם על דברי ההבל (שאין בהם עובדה אחת נכונה). הולכים רבותינו ובודים מעשיה שלמה על האילים, האילות והיחמורות והיחסים המיניים שביניהם, עד שבאו ואף התירו הלכה למעשה את ה"ביצים" הנמצאות ביחמורה משום שהוא זרע האיל שנקרש. לא פחות ולא יותר! (ונאמר בשולי הדברים שפעמים רבות שמענו מרבותינו כי אכילת מאכלות אסורים משפיעה על נפש האדם. ומה יאמרו הרבנים על מי שדוקא מקפיד במאכלות כשרים ואוכל את זרעו הקרוש של האיל? למה תדמה נשמתו הוא?!)

לא רק האילה זכתה לנס בשעת לידתה אלא אף היעלה (בבא בתרא טז ע"א): "'הידעת עת לדת יעל סלע חולל אילות תשמור' (איוב לט, א) יעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת ללדת – עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות; ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה". האם לא ראו חכמים יעלה יולדת מעודם? ומה דברי ההבל הללו?

ואם כך, הרי לא פלא הוא שכתב הרב יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק יא): "וזה שאנחנו נמצא שהשגיח השם בכל אחד ממיני הבעלי חיים השגחה נפלאה לתת לכל מין ומין תכלית שלמותו שאפשר לו כפי חקו… ובבעלי הטרף והעופות הדורסים לפי שאין מזונם מן הצמחים, המציא להם הטבע כלים בהם יוכלו להיות נזונים מן הציד והכין להם בצפרנים ארס יטילו אותו בעת הדריסה כדי לבשל המזון ולדקדקו, שכוח הארס וחומו עומד להם במקום האש לבשל הבשר [ועיין מה שכתבנו בקונטרס מספר 2 שכל אלה דברי הבל ורעות רוח שכן אין לחיות הדורסות ארס בציפורניים כלל]…

וליעלי סלע משגיח בהם לשמרם בעת לידתם עד שלא תמצא אחת מהם נעדרת מן ההשגחה ההיא בעת לדתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לפי שרחמה צר [רבינו יוסף אלבו התבלבל כאן בין היעלה לאילה] – הקדוש ברוך הוא מזמין לה דרקון בעת לידתה ומכישה, וכן בכל מין ומין על זה הדרך".

הרי לך, התלמיד חפץ הדעת, הצצה בעולמם הוירטואלי של רבותינו – בודים מליבם תופעות טבע ועוד  מסיקים מהן את השגחתו יתברך…

וכיוו שבאילות שרחמן צר עסקינן, נצטט את הנאמר (יומא  כט ע"א): "אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאילה – לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה".

והרי זו דוגמא לאגדות משונות של חז"ל בעניין הנביאות שהיו בישראל. ולא ברור כלל על מה ראו ליחס לנביאות שלנו (מגילה יד ע"א: "שבע נביאות מאן נינהו [מי הן]? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר") כל מיני בעילות וביאות שאינן מוזכרות במקרא? מהו הבולמוס הזה לענייני מין שאחז בהם?

ראה את מה שאמרו רבותינו על משכבי אחשורוש ואסתר (מגילה  יג ע"א): "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות. אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה – טעם, טעם בעולה – טעם [לכך נאמר מכל הנשים ומכל הבתולות – רש"י]".

עכשיו תראה מה כתבו חז"ל על יעל אשת חבר הקיני (יבמות קג ע"א): "א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע [סיסרא את יעל] באותה שעה, שנאמר [בשירת דבורה, שופטים ה, כז]: 'בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שָדוּד' (שבע פעמים כתובות המילים 'כרע', 'נפל' ו-'שכב' בפסוק)]… והרד"ק (שופטים ה, כז), שדבק בפשוטו של מקרא, סותר את דברי אגדה משונה זו : "בין רגליה כרע נפל – כן מנהג הלשון לכפול הדברים כדי לחזקם והענין כי כרע כריעה שלא היתה לו תקומה וזהו שאמר 'באשר כרע שם נפל שדוד'; ויש בו דרש והוא רחוק – כי יש בפסוק שבעה בין כרע ונפל ושכב, ואמרו כי שבע בעילות בעל אותו רשע ליעל אותו היום; ומה שכתבו למעלה במילת 'שמיכה' [בפירושו על שופטים ד, יח] מכחיש זה הדרש".

ואנו עוד נוסיף לשאול: הרי הכתוב מתאר בדיוק כיצד הרגה יעל את סיסרא (שופטים ד, כ-כא): "ויאמר אליה [סיסרא ליעל] עמד [עמדי] פתח האהל והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אין. ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת". אבל לדברי חז"ל, סיסרא נפל שדוּד אחרי בעילותיו הרבות – אם כן מדוע מעיד הכתוב 'ותבוא אליו בלאט'?

עכשיו בוא וראה מה אמרו רבותינו על אביגיל (מגילה יד ע"ב): "…מלמד שגילתה [אביגיל] את שוקה [ונתאוה לה (דוד) ותבעה ולא שמעה לו – רש"י], והלך לאורה שלש פרסאות. אמר לה: השמעי לי! [תבעה לתשמיש.] אמרה לו: (שמואל א' כ"ה, לא) 'לא תהיה זאת לך לפוקה [ולמכשול]', זאת – מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו [מכלל שדוד נכשל במקום אחר, והיכן נכשל?] – מעשה דבת שבע".

מה מיחסים חז"ל לנביאה אביגיל? שהרימה שמלתה וגילתה את שוקה כדי לגרות את דוד. התוספות ד"ה שגלתה (מגילה יד ע"ב) תמהו: איך יתכן שצדיקה כאביגיל תתנהג כאחת הפוחזות? "קשה: היאך אותה צדקת [אביגיל] גלתה שוקה לפני דוד? ועוד קשה, דמחזי כגוזמא [נראה כגוזמה] לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות [12 ק"מ]. ויש לומר… פירוש נתאוה לה דוד והלך באור חמימות שלש פרסאות". כלומר לא ממש הלך דוד אחרי שוקה המגולה של אביגיל אלא אחר תאותו הלך, ואנו לא הבנו כיצד מיישבים התוס' את תמיהתם במעשה אביגיל שגילתה את שוקה. ושוב אנו רואים שרבותינו מבלבלים את מפרשיהם, ואלה אינם מוצאים ידם ורגלם לבאר מהו משל ומהו גוזמה ומה היה באמת ובמציאות [ראה מאמרנו "מקרא ותלמוד: מה מציאות ומה משל?"].

הנה נראה, למשל, איך שהמהרש"א בפירוש אגדותיו מבאר את דברי התלמוד: "[אביגיל גילתה את שוקה] דרחוק ממנו ג' פרסאות, והיא לא ידעה ממנו והוא לא ידע ממנה – שם גילתה שוקה. אלא שמאיר לו הלילה על ידי שגילתה שוקה מרחוק ג' פרסאות עד שבאתה אליו…" הפלא ופלא: לדעת המהרש"א אביגיל הצדקת גילתה את שוקה כשהייתה רחוקה מדוד המלך, ואורה של השוק הנחשקת האיר לדוד את הלילה ממרחק של 12 ק"מ! ועד היכן יגיעו דמיונות רבותינו המפרשים?

עוד נוסיף בזה כי, משום מה, התוספות לא תמהו איך זה שדוד המלך, "משיח ה'", התאווה לאשת איש ולא התגבר על יצרו. ושאלה זו שאל בשו"ת הרדב"ז חלק ז סימן כט: "שאלת ממני; אודיעך דעתי על ענין אביגיל עם דוד, דאמרו בפ"ק [בפרק הראשון] דמגילה ובירושלמי דסנהדרין שתבעה דוד והוציאה לו כתם לאמר שהיא נדה… ואיך יעלה על לב לומר שדוד, שהיה בחיר אלקים, היה רוצה לבא על א"א [אשת איש]?… ואם במעשה דבת שבע אמרו 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' (שבת נו ע"א), איך אפשר דיאמרו שתבע א"א [אשת איש] בעבירה?

והתשובה… ולעיקר השאלה היה אפשר לומר דס"ל לדוד [דסבירא ליה – שדוד סבר] דכיון שנגמר דינו דנבל להריגה מפני שמרד במלכות – הרי אשתו למלך (עיין ב"ר פ' ל"ה [צ"ל פ' לב, מהדורת וילנא – ד.א.]) כשאר נכסים, וכי היכי דשאר נכסים מחיים שרו למלך הוא הדין לאשתו דגברא קטילא [גבר היוצא להריגה] הוא. וטועה היה בזה – דבשלמא שאר נכסים מותרים מטעם הפקר, אבל איסור אשת איש אינו נפקע אלא בגט או במיתה… כ"ז [כל זה] כתבתי ללמד שיש לנו לחזור ע"כ [על כל] צדדי וצדדי דצדדי ללמד זכות על משיח ה' כאשר עשו רז"ל על ענין בת שבע".

ושני דברים אנו לומדים מדברי הרדב"ז: האחד שדוד "משיח ה'" התייחס לאביגיל (אשתו של נבל) כרכושו של נבל לכל דבר (ורק שגה בשיקול הדעת כאשר חשב שה"רכוש" הזה עובר אליו עוד לפני מות נבל); והדבר השני, שהודה הרדב"ז בפה מלא שפירושיו על דעת עצמו ושנטייתו ברורה לפרשן הכתובים באופן חד צדדי כדי ללמד זכות על "צדיקי" המקרא.

עכשיו נשוב אל דימוייהם המיניים של רבותינו: "תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה. אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב – מיד ניקרי. אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי! – אמר ליה: כי קאמינא – ביודעה ובמָכּירה" (מגילה טו ע"א).

וזה תרגומו: שנו חכמים, המזכיר את שמה של רחב נגרר אחר תאות זנות, השומע את קולה של יעל נגרר אחר זנות וכן הנזכר באביגיל או הרואה את מיכל, והוסיף רבי יצחק שהאומר את שמה של רחב מיד פולט הוא שכבת זרע משום תאוותו המרובה. אמר לו רב נחמן שהוא עצמו אמר "רחב", והדבר לא גרם לו להתאוות לזנות – והשיבו רבי יצחק שאם האדם יודע ומכיר את האשה ומזכיר את שמה אז מיד הוא מתאווה לזנות.

ומתוך גמרא זו התיר הרב עובדיה יוסף לשמוע קולה של אישה מזמרת כאשר השומע אינו מכירה ולא יודעה (שו"ת יביע אומר, חלק א-או"ח, סימן ו): "דנראה דלא שייך 'קול באשה ערוה' אלא ברואה את פניה או יודעה ומכירה, כעין מ"ש במגילה (טו ע"א): 'רחב בשמה זינתה ויעל בקולה וכו' והוא דידעה ומכירה' ". אוי לו לדור המסיק הלכות מעולמם היצרי של רבותינו ואוסר לשמוע את קולות זמרתה של כל אישה מוכֶּרת, מחשש לתאוות של זנות. איך אוטמים את ליבם הרבנים מלהבין שיחס חכמי התלמוד לנשים הוא יחס מזלזל מאין כמוהו, אשר אין לתת לו קיום בימינו.

צא וראה עד כמה זלזלו רבותינו אפילו בנביאות המקרא (מגילה יד ע"ב): "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי: תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא". ותרגומו: אמר רב נחמן: לא נאה חשיבות לנשים. הנה שתי נשים החשיבו עצמן ושמותיהן מאוסים! אחת שמה דבורה הנביאה  ואחת שמה חולדה הנביאה [וכוונתו שדבורה וחולדה הם שמות בזויים של בעלי חיים].

אבל על "שפן הסופר" ועל "עכבור בן מיכיה" (מלכים ב פרק כב) לא אמרו דבר ולא גינו את שמותיהם.

יש לאמר, כי רבותינו שבתלמוד, ביושרם, אכן הודו שתאוות נשים היתה חלק בלתי נפרד מחייהם והיו זקוקים ליראת בשר ודם כדי להתגבר על יצרם (קידושין פא ע"א): "הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו, נפל נהורא באיפומא. שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי".

ותרגומו: [מעשה ב]שבויות שבאו לנהרדעא, והעלום לביתו של רב עמרם חסידא. שמום בעליית הגג, והסירו את הסולם המוליך לעליית הגג. כאשר אחת השבויות הלכה וחלפה בעליית הגג, נפל אור בפתח, ומתוך שיצרו של רב עמרם גבר עליו – הרים לבדו את הסולם שעשרה בני אדם לא יכולים להרימו, והתחיל לעלות בסולם לכיוון השבויות. כשהגיע למחצית הסולם, הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה כדי להתגבר על יצרו, וצעק "אש בביתו של רב עמרם" כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהאנשים. באו חכמים, שסבורים היו שפרצה דליקה – וראו שאין אש. אמרו לו: "ביישת אותנו". ענה להם רב עמרם: "מוטב תתביישו בעולם הזה ולא תתביישו בעולם הבא".

וכן (סוכה נב ע"א): "אביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

ותרגומו: אביי שמע גבר שאמר לאישה: "בואי נשכים ונלך ביחד לבתינו". החליט אביי לעקוב אחריהם כדי להפרישם מאיסור עבירה. הלכו כ-12 ק"מ עד שהגיעו למקום שצריכים להיפרד דרכיהם, שמע אותם אומרים: נעימה הייתה הדרך ביחד, אך נאלצים אנו להיפרד. כששמע זאת אביי, אמר על עצמו: "אם הייתי במקומו לא הייתי מתגבר על יצרי". מרוב צער היה נשען על בריח הדלת עד שבא חכם ואמר לו: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

בוא וראה עד היכן מגיעות שיחות הנאופים של רבותינו בעלי התלמוד. הנה הכתוב אומר: "וגם מעכה אֵם אסא המלך הסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת ויכרת אסא את מפלצתה וידק וישרף בנחל קדרון" (מלכים א טו, יג; דברי הימים ב טו, טז). ומהי אותה מפלצת שעשתה מעכה? הרד"ק פירש פרוש הגיוני (מלכים א פרק טו, יג): "ופירוש מפלצת ע"ג [עבודת גילולים]. קראה מפלצת, שהוא לשון אימה ורעדה כמו 'פלצות בעתתני' (ישעיהו כא, ד), לפי שאימתה מוטלת על עובדיה". אבל רבותינו האמוראים אין דעתם לפירושים כאלה; הלכו וכך פירשו (עבודה זרה מד ע"א): "מאי מפלצתה? אמר רב יהודה: דהוה מפליא ליצנותא [ליצנות מופלא – רש"י], כדתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום". כלומר אותה "מפלצת" של מעכה לא היתה אלא אבר מין זכרי, שבו היתה הגבירה משמשת כל יום!

אם כך, הרי לא פלא שכאשר באו חכמי התלמוד לתאר את פרעה הרשע, קבעו את מידותיו כך (מועד קטן יח ע"א): "ואמר אביטול ספרא משמיה דרב (פפא): פרעה שהיה בימי משה – הוא [גובהו] אמה [כחצי מטר!] וזקנו אמה, ופרמשתקו [אמתו – איבר מינו] אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד): 'ושפל אנשים יקים עליה' ".

נמצאת למד כי על פי רבותינו שבתלמוד, אשר מאורם אנו חיים, הנה זו דמותו של פרעה הרשע, מלך מצרים: שגובהו חצי מטר וזקנו חצי מטר ואיבר מינו חצי מטר ועוד קצת…

ועל זאת הרי אין מה להוסיף, גם אין מה לדבר!