האמוראים נוהגים במשנה כבתוך שלהם

"לעולם אימא לך להחזיר תנן, וחסורי מיחסרא (חסר קטע במשנה) והכי קתני (וכך צריך להבינה)" (שבת דף לז ע"א).

במאמרים "מליצת השיר" ו"דיברה תורה כלשון בני אדם" הראנו והוכחנו שרבותינו דורשים את המקרא כאוות נפשם ללא שיעבוד ומחויבות לכתוב, וכך נוהגים גם במשנה – במאמר הקודם הראנו ש"לא מפי המשנה אנו חיים", כלומר אין פוסקים הלכה מהמשנה. במאמר זה נחזק את דברינו ונראה שרבותינו מכוונים את הכתוב במשנה, משבשים ומוסיפים כדי להגיע למסקנתם הידועה מראש.

המשנה בשבת פרק ג מ"א דיברה ברור ואמרה: "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – נותנים עליה תבשיל בגפת, ובעצים (גחלי עצים) לא יתן… בית שמאי אומרים: נוטלים אבל לאמחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין". הנה לכל בר דעת הדבר ברור שמצד הלשון כוונת המשנה במילה 'נותנים' היא: נותנים לפני כניסת השבת. בהמשך נחלקו ב"ש וב"האם מותר להחזיר את התבשיל בשבת, אלא שרבותינו שבתלמוד רצו להתיר ליתן את התבשיל לפני כניסת השבת לכן קבעו שהמשנה חסרה ויש להוסיף לה ביאור וכך הם אומרים: "לעולם אימא לך [שהמילה 'יתן' פירושה] להחזיר תנן, וחסורי מיחסרא (חסר קטע ביאור במשנה) והכי קתני: כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – מחזירין (במקום נותנים) עליה תבשיל, בגפת ובעצים – לא יחזיר (במקום לא יתן) עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. אבל לשהות – משהין, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום…  והך חזרה דאמרי לך – לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת (אלו מילות התוספת שהוסיפו רבותינו בביאור המשנה) בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין".

ודע לך שמה שאמרנו שרבותינו פירשו המשנה באופן מוזר ומשונה לצורך קיום מסקנתם הידועה מראש, הם מדברי התוספות (שבת לז ע"א ד"ה לעולם אימא): "משוםדקיימא לן (משום שנפסקה הלכה) כחנניה (שמתיר להשהות תבשיל לפני כניסת השבת) כמו שאפרש בעזרת השם, דחיק לאוקמא מתניתין כוותיה (דחקה הגמרא לבאר המשנה כרבי חנניה)".

וצריך אתה לזכור ששיטה זו של פרשנות המשנה – על ידי הוספת משפטים שאינם קיימים – בעצם מסרסת ומעקרת את תוקפה ואת סמכותה של המשנה, והוא שאנו אומרים: לא מפי התורה והמשנה אנו חיים אלא מפי רבותינו האמוראים (שחיו מהמאה השלישית למניינם עד סוף המאה החמישית).

ואנו נביא דוגמא נוספת שיתקיים בנו הכתוב "על פי שני עדים".

המשנה במגילה פ"ב מ"ד: "הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן". כל בר דעת מבין שיש מחלוקת בין הדעה הראשונה לרבי יהודה לגבי הקטן, אם כשר הוא לקרוא את המגילה, וכלל ידוע שהלכה כתנא קמא שלא צוין שמו, ורבותינו שרצו להתיר קריאת מגילה על ידי הקטן פירשו את המשנה כך: "… כולה רבי יהודה היא, (כל המשנה דברי רבי יהודה היא) ותרי גווני קטן קתני לה, וחסורימיחסרא והכי קתני: הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. במה דברים אמורים? בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בקטן שהגיע לחינוך – אפילו לכתחלה, שרבי יהודה מכשיר בקטן".

ומה שכתבנו שרבותינו שבשו המשנה משום שרצו להתיר קטן בקריאת המגילה, זוהי גם דעת התוספות במגילה יט ע"ב ד"ה ודלמא ר' יהודה: "משום דפסיק התם כרבי יהודהדחיק לאוקמיה מתניתין כוותיה" (משום שפסקו כרבי יהודה, דחקו לפרש המשנה כולה כרבי יהודה).

ואנו נביא דוגמא לפסק הלכה שנפסק בניגוד לפשטות המשנה, להראותך שלא מהמשנה אנו חיים.

המשנה במסכת שבת פכ"ד מ"ד: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת – אסורה, לפי שאינה מן המוכן".

המשנה דיברה ברור: מותר לחתוך בהמה שמתה בשבת כדי ליתנה לפני הכלבים, אלא שרב יהודה בגמרא אוסר לחתוך אוכל, הראוי לאכילה, לפני בעלי חיים, והוא אומר (שבת קנה ע"א): "מיטרח באוכלא לא טרחינן" – כלומר, בדבר שתחילתו ראוי לאכילה לא טורחין להשביחו.

ואיך מיישב רב יהודה את המשנה, המתירה לחתוך את הנבלה לפני הכלבים? והרי נבלה ראויה לאכילה היא אלא שהחיתוך מקל על הכלבים? "בבשר פילי אי נמי בגורייתא" (שבת קנה ע"ב) (תרגומו: בבשר עם בקעים, שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה,  או בגורי כלבים שכל בשר נבלה קשה להם לאכול).

הנה כך ממש: המשנה אומרת, "נבלה", ורב יהודה מסביר, בשר קשה עם בקעים; המשנה אומרת, "כלבים" סתם, ורב יהודה מפרש, גורי כלבים. הכל כדי להעמיד את דעתו.

וראה עד היכן הדברים מגיעים (שבת דף מה ע"ב): "מר בר אמימר משמיה דרבא דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין (בטלטול)", ועל זה כתב רש"י ד"ההניחא למר: "דאף על גב דאמר מחתכין הנבלה לפני הכלבים – הני מילי במסוכנת,דדעתיה עלה מאתמול לכלבים, אבל מודה הוא בבעלי חיים, כלומר בבריאים שמתו,שאסורין".

ולכן כתב במשנה ברורה סימן שכד ס"ק יז: "בין שהיתה בריאה – ובספר אליהו רבאמסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבעוד יום שתמות ויאכיל ממנה לכלבים, דיהיהאסור בטלטול לכולי עלמא (לדברי הכל) משום מוקצה; וכן בבאור הגר"א לא בריראליה בזה".

וכך נהפך רבי, עורך המשנה, לאדם שאינו יודע לכוון דבריו: הוא כותב, "מחתכין.. אתהנבלה לפני הכלבים", וכך מתפרשים דבריו: נבלה – שבשרה קשה שאינו ראוי לאכילה;נבלה – שהייתה גוססת לפני כניסת השבת.

ודע לך שהרבה מפסקי ההלכה שהתגבשו לאחר פלפולים ומשאים ומתנים שבכול דור ודור התנתקו מנוסח המשנה, להראותך שההלכה משתנה היא בכל דור ודור לפי דעתם של חכמי הדור באותה תקופה, והוא אומרם: "יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים" (ראש השנה דף כה ע"ב).