כל דור ו"כתבי קודש" שלו
"כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה [בשבת, וסתם חפצים אין מצילים מחשש "שמא יכבה"] בין שקורין בהן ["כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת" – רש"י] ובין שאין קורין בהן ["כגון כתובים" – רש"י]; ואף על פי שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם? מפני ביטול בית המדרש". (משנה, מסכת שבת פרק טז משנה א).
כתבי הקודש שבזמננו מקובלים מאז חתימת התלמוד (המאה החמישית לספירה) והם תורה, נביאים וכתובים (תנ"ך). וזה סדרם של ה"כתובים": רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה ,דניאל, מגילת אסתר, עזרא, נחמיה ודברי הימים (עיין בבא בתרא יד ע"ב).
ודע לך, התלמיד, שקביעת הספרים הנקראים "כתבי הקודש" חשובה מאד וקשור בזה עניין של איסור מדאורייתא, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה סה:"היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון האזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו (ר"פ ראה): 'לא תעשון כן לה' אלהיכם' ".
ועל דברים אלה כתב המשנה ברורה, סימן קנד ס"ק כד: "וגונזין אותו – והוא הדין שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן, ואסור לשורפן אף על גב דכונתו שלא יבואו לידי בזיון – מכל מקום, דרך השחתה עביד. וכתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו ד'לא תעשון כן לה' אלהיכם', והוא הדין בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה".
ואנו נראה לך, מבקש הדעת, שכל עניין קביעת מי הם ומה הם "כתבי הקודש" משתנה מדור לדור ואיננו קבוע כלל! הנה למשל כל הספרים אשר נכללו בסדר "כתובים" התקבלו והתגבשו ככתבי הקודש רק זמן מאוחר לכתיבתם וגם אז לא נתקדשו פה אחד אלא בדיון ומחלוקת. וכמו שכתוב באנציקלופדיה מקראית, ערך "כתובים", עמוד 392: "אין להסביר את ההבחנה בין ספרי הנביאים וספרי הכתובים אלא בעובדה שסדר הנביאים נחתם ונתקדש לפני שנתגבש סדר כתובים, ונכללו אפוא [אותם ספרים] בסדר כתובים…".
הנה המשנה כתבה ש"אין קורין בכתובים", ונתנה טעם: מפני ביטול בית המדרש. ופרש"י(שבת, דף קטו ע"א): "משום ביטול בית המדרש, דמשכי ליבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים".
אבל לדעתו של התנא רבי נחמיה (שבת, קטז ע"ב) סיבה אחרת לדבר: "אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקודש אין קורין בהן? כדי שיאמרו: בכתבי הקודש איןקורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות". נמצא שלא היה ברור לתנאים טעם איסור קריאה בכתובים בבית הכנסת ונתנו שני טעמים שונים לחלוטין. ואם תתבונן היטב תראה ששני הטעמים הללו משונים הם. וכי בגלל שהכתובים מושכים את הלב לא נקרא בפני הציבור בבית הכנסת? הרי בדיוק כשם שאנו נוהגים לקרוא מפטיר מהנביא כסדר התפילה נוכל אף לקרוא בכתובים (כשם שנוהגים היום לקרוא ברגלים קהלת, רות ושיר השירים שהם מן ה"כתובים") ומה עניין לזה ולדרשה? הרי לא יגרע מאומה מהדרשן ללמד העם הלכות איסור והיתר. ולטעמו של רבי נחמיה שאסר מפני שטרי הדיוטות (לדעת התוספות הם שטרי מקח וממכר) הדבר משונה גם הוא, וראה דברי התוספות בד"ה וכל שכן : "וכן מוכח בירושלמי, דקאמר: מפני מה אין קורין בכתבי הקודש? מפני שטרי הדיוטות, שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר: מה בכך אם אתעסק בשטרותיי?" הרי דעתו של רבי נחמיה מוזרה. וכי מה הוא אומר?: "אם תתירו לקרוא בספרי כתובים יבואו להתיר לקרוא בשטרי הדיוטות". ולמה טעם זה חל רק על הכתובים ולא על התורה והנביאים? ובמה נופל שיר השירים אשר לשלמה מדברי הנביא ישעיה? ונראה כטעם קלוש מאד.
אבל דעתנו בפירוש האיסור שאין קורין בכתובים פשוט משום שעדיין לא התקדשו, והיא משנה קדומה לתקופתו של רבי יהודה הנשיא (הרי דברי תנאים מתחילים כ-300 שנה לפני ימי רבי). אלא שבתקופת רבי, עורך המשנה, כבר חל שינוי ביחס לספרי "כתובים" והוכנסו לכלל כתבי הקודש, לכן היו צריכים להוסיף טעם חדש לאיסור הקריאה בכתובים ואמרו שהוא "מפני ביטול בית המדרש".
והנה ראייה מוצקה נוספת שספרי ה"כתובים" נהפכו לכתבי הקודש בזמן מאוחר: כאשר דנו רבותינו אלו הם הספרים הכלולים בכתבי הקודש (וראה מה שבארנו בקונטרס 8), נחלקו רק על ספרים מן הכתובים (אסתר, קהלת, שיר השירים, רות). כך אומרת המשנה במסכת עדויות, פרק ה משנה ג: "קהלת אינו מטמא את הידים [אינו מכתבי הקודש] כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: מטמא את הידים". והרי לך הראייה, התלמיד מבקש האמת, כי בתקופת בית שמאי ובית הלל (סוף המאה ה-1 לפנה"ס) עדיין לא נקבע סופית אם קהלת בכלל כתבי הקודש. ספר הנביא יחזקאל, למשל, לא נידון כי היה ברור שהוא מכתבי הקודש (אלא שהיו שביקשו לגונזו מפני שבמקומות רבים הוא סותר דברי תורה, וראה מה שכתבנו במאמרנו "הנביא יחזקאל סותר דברי תורה"). מאידך, ספר משלי בן-סירא שהיה מפורסם ונפוץ כמו ספרי משלי וקהלת, החליטו חכמים שלא לכלול אותו בין כתבי הקודש אע"פ שיש מקומות בגמרא שמתייחסים אליו כאילו היה ספר קודש לכל דבר (וראה מה שכתבנו בקונטרס 8).
הנה ראינו איך דור בא ודור הולך והיחס לסדר "כתובים" משתנה מדור לדור.
בתקופת המשנה מבואר שאין קורין בשבת בבית הכנסת בספרי ה"כתובים" .
ואילו בתקופת שמואל האמורא מנהרדעא, כבר התחילו לקרוא בשבת ב"כתובים", כמבואר במסכת שבת, דף קטז ע"ב: "נהרדעא אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקיסידרא בכתובים במנחתא דשבתא"!
והתוספות, מסכת מגילה, דף כא ע"א, ד"ה הקורא: "בנהרדעא פסקי סדרא בכתובים במנחה בשבתא, ופסקי היינו הפטרה, ומקומות יש שנוהגין לעשות כן". הרי לך שבתקופת האמוראים יש כבר מקומות שבהם כן קראו הפטרה מהכתובים, בדיוק מה שאסרו בתקופת המשנה.
ובתקופתנו אנו, נוהגים יוצאי אשכנז לקרוא ב"כתובים" בשבת וברגל, וגם מברכים על הקריאה בשם ומלכות, כמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ סעיף ט, הגהתהרמ"א: "ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת; וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם). והעם נהגו לברך עליהם 'על מקרא מגילה' ולא 'על מקרא כתובים' ".
ובשו"ת הרמ"א, סימן לה, תמה על כך: "יש לתמוה על ברכה זו למה, וכי קריאות אלוחיובא לברך עלייהו אשר קדשנו במצותיו וצונו? והיכן מצינו שצוו חכמים על כך? שהרי לא נזכרו קריאות אלו בתלמוד ולא בשום פוסק מפורסם".
בוא וראה דבר נוסף, איך קדושת הספרים משתנה מדור לדור. רב הונא (שבת קטו ע"א) אוסר להציל את ה"כתובים" שנכתבו תרגום או בכל לשון אחר משום שאסור לקרוא בהם: "רב הונא אמר: אין מצילין [את ה"כתובים". ולדעת רש"י את כל כתבי הקודש שנכתבו תרגום וכל לשון שאינה לשון קודש אין מצילים אותם], דהא לא ניתנו לקרות בהן"; וכך פסק גם הרמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה כו: "מותר להציל כל כתבי הקדש… והוא שיהיו כתובין אשורית [אשורית היא צורת האותיות של העברית דהיום. הכתב העברי האמיתי צורת אותיותיו שונה לחלוטין, והוא שימש עד לחורבן בית ראשון. מאז פסקו היהודים מלהשתמש בו] ובלשון הקדש אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן אפילו היה שם עירוב, ובחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורף והן מתאבדין מאליהן". הנה לדעת התלמוד והרמב"ם, ספרי קודש שנכתבו בכל לשון (כמו אנגלית) אסור לקרוא בהן לעולם אלא צריך לגונזם.
וראה זה הפלא, שהתוספות (שבת, דף קטו ע"א, ד"ה אליבא) כתבו: "והשתא ספרים שלנו מצילין, דניתנו לקרות בהן משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' ".
וכך פסק גם השולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף יב: "כל כתבי הקדש מציליןהאידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפי' כתובים בכל לשון ואפי' כתובים בסם ובסיקרא(פי' מיני צבעונים) ובכל דבר".
וכן פסק המשנה ברורה, סימן שלד ס"ק לא: "אבל האידנא דבציר ליבא [שהתמעטו הלבבות] כי נתמעט הדעת והזכרון, הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו, וגם בכל כתב ולשון, וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב, כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש. וסמכו כל זה על מה דכתיב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת".
ותן דעתך שפסק זה הוא בניגוד מוחלט לדעת התלמוד, שהרי אף בתקופת התלמוד רוב העם כלל לא היה בקיא בלשון הקודש אלא בשפה הארמית בלבד, כמבואר במסכת מגילה כא ע"א: "תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם… ובנביא אחד קורא ו[אפילו] שנים מתרגמין", ופרש"י (ד"ה ובנביא): "שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש [ודע כי בזמן התלמוד "עם הארץ" משמעו כפשוטו – הוא רוב בני העם היושבים ברוב הארץ, היינו כל מי שאיננו מן המיעוט של תלמידי חכמים]. והתרגום הוא לעז הבבליים, ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו מבינין את המצות, אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי".
עדות מוצקה בידינו (גם ממקומות נוספים), כי בתקופת המשנה והתלמוד לא הבין רוב העם את דברי ספר התורה בעברית, והיו מעמידים עליהם מתורגמן שיתרגם להבנתם בשפת הארמית. ואף על פי כן לא התירו האמוראים לכתוב ולקרוא את הכתובים תרגום משום "עת לעשות לה' ". אכן, בניגוד לתוספות, השולחן ערוך והמשנה ברורה הרי בגמרא פסקו שאין אלה כתבי קודש כלל. והנה לפניך, מבקש הדעת, הראייה שדור דור וכתבי קודש שלו.
ונוסיף עוד להמחשת העניין: בוא וראה גלגולי קדושתה של מגילת אסתר. המשנה, מסכת ידים, פרק ג משנה ה: "כל כתבי הקדש מטמאין את הידים. שיר השירים וקהלתמטמאין את הידים. ר' יהודה אומר: שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת. ר' יוסי אומר: קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת. ר' שמעון אומר: קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה". ותראה איך המשנה איננה מזכירה כלל את מגילת אסתר, ואפילו מחלוקת אין בה. הרי שלדעתו של רבי, עורך המשנה, אסתר אינה מכתבי הקודש כלל [הגמרא במגילה ז ע"א הביאה את המשנה בשבוש והוסיפה את אסתר בכלל כתבי הקודש, ונראה ברור שזו התוספת הוסיפו האמוראים, ועיין תויו"ט במשנה ידים, פרק ג מ"ה].
והגמרא במגילה דף ז ע"א: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! – נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב". ומשמעו שכתיבתה של מגילת אסתר לא ברוח הקודש נעשתה.
הרי שלדעת שמואל, שהוא מתקופת האמוראים (המאה השלישית לספירה), מגילת אסתר איננה בכלל כתבי הקודש. ודעתו כדעת התנא רבי יהושע, ועיין שם בגמרא שהיא מחלוקת תנאים. מכאן, שלדעתו של שמואל אין מצילין את מגילת אסתר מפני הדליקה בשבת, ואפילו אם כתובה אשורית על העור ובדיו.
אלא שהשולחן ערוך פסק אחרת: שאם כתובה אשורית, מצילין מפני הדליקה, ואם כתובה בכל לשון או שכתובה בדפוס – אין מצילין אותה ולא חל עליה שם של כתבי הקודש.
וכך כתב השולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף יג: "יש מי שאומר דמגלת אסתר, הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה".
בא המשנה ברורה (תחילת המאה העשרים) ודוקא התיר להצילה מפני הדליקה. סימן שלד ס"ק לט: "ובמג"א מסיק דכל זה הוא רק בזמן התלמוד, דאז היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב וללמוד בה. אבל האידנא, כיון דמשום 'עת לעשות לה' ' ניתן ללמוד בה, אפילו כתובה בנייר ובכל לשון – ממילא מצילין אותה מפני הדליקה גם כן, כמו כל כתבי הקודש".
לסיכום עניין זה תראה שמדין הגמרא והרמב"ם, מגילת אסתר הכתובה באנגלית – אסור לקרות בה בכלל וצריך לגונזה, ואף אם כתובה כדרך המגילות הכשרות, לשון עברית וכתב אשורי על העור ובדיו, גם אז יש מחלוקת אמוראים אם היא בכלל כתבי הקודש.והאידנא אפילו כתובה בכל לשון, אפילו על נייר של דפוס – מצילין אותה מפני הדליקה, ויש לה דין קדושת כתבי הקודש. וכבר אמרנו לעיל שקדושת כתבי הקודש עניינה מדאורייתא והמאבד, חלילה, כתבי הקודש עובר בלאו ד"לא תעשון כן לה' אלהיכם".
על כן תתפרש משנתנו (שבת פט"ז מ"א) "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה" באופן שונה מדור לדור.
בתקופת התנאים : אסתר, קהלת ושיר השירים לא נתברר עדיין שהנם בכלל כתבי הקודש.
בתקופת האמוראים: כתבי הקודש (שמצילין אותם) הם דווקא אם כתובים בלשון הקודש ובדיו, אבל אם כתובים בשפות זרות – אינם כתבי קודש, ואין מצילין אותם. ומגילת אסתרמצילין דווקא אם כתובה אשורית על העור ובדיו, שרק אז היא בגדר כתבי הקודש.
ובזמנינו: כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה, בין שנכתבו אשורית, ערבית או אנגלית, בין שנכתבו בדיו או בכל דבר אף אם אינו בר קיימא, וכן מגילת אסתר מצילין, אפילו כתובה באנגלית.
אכן, רק בעיניך תביט ותראה שהגדרת כתבי הקודש לא משמים היא אלא הכרעה אנושית המשתנה מדור לדור. ודע דבר זה.
עכשיו נחזור לעניין האיסור לכתוב את כתבי הקודש בשפות זרות בזמן התלמוד. מלימוד העניין יש בלבנו חשד מה, שרבותינו אשר בתקופת התלמוד העדיפו להשאיר את כתבי הקודש בלשון הקודש בכוונת מכוון, וזאת כדי שרוב העם לא יהיו בקיאין בהן. אכן, זו שיטה טובה להקנות לעם ערכים והלכות המקובלים על החכמים שבאותה תקופה אף אם אין הדברים על דעת כתבי הקודש. ומקצת ראייה לכך מהמשנה במגילה דף כה ע"א: "מעשה ראובן ['וישכב את בלהה פילגש אביו'] נקרא [בבית הכנסת] ולא מתרגם [חיישינן לגנותו – רש"י], מעשה תמר נקרא ומתרגם, מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, והשני נקרא ולא מתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון – נקראין ולא מתרגמין". כפתור ופרח! רבותינו לא הניחו לתרגם לפני העם קטעים מהמקרא, והשאירו את המוני ישראל בבערות בקטעים הללו. הרי לכם צנזורה רבנית בדברי תורה עצמם. וכמו שגם כתב המאירי על מסכת מגילה דף כה ע"ב: "המשנה העשירית, והכוונה בה לבאר איזו פרשה אנו חוששין בה שלא לפרסמה, ואיזו אין חוששין בה. ואמר שמעשה ראובן והואענין "וישכב את בלהה" וגו' נקרא ולא מתרגם, שלא ידעו הכל בסרחונו".
בוא, תלמיד נבון, וראה דבר נחמד. הנה טיעוני מאמיני הדת היהודית שהתורה עברה שלמה מדור לדור, בכל העם כולו, ומכל אב לבנו אחריו. לכן, ודאי שקיבלו הכל בהר סיני כי איך ייתכן לשקר עם שלם? ולדידם של המאמינים טענה זו מספיקה לאמיתות המסורת. אבל אם רוב העם לא הבין כלל את דברי התורה בעברית ואם ידיעתו את התורה היתה רק מדברי התרגום ואם צינזרו חז"ל חלק מדברי התורה, אזי ברור ומובן שרוב העם לא מפי התורה הוא חי אלא מפי חז"ל. אזי הדברים שיודע הציבור הם רק הדברים שהתירו הצנזורים לציבור לדעתם. ובהעדר ידיעת והבנת כל הציבור יכולים היו חז"ל לעשות בדברי תורה כבתוך שלהם ואין מכהה בידם. אם אפשר להסתיר מעשה עגל שני הרי אפשר גם לשנות במעשה עגל ראשון. הנה ראינו שרבותינו צינזרו תרגום של קטעים מהתורה, ואף אסרו לכתוב את תרגום הכתבים לשפות המוכרות לרוב העם. ודע שזו שיטה מצוינת להעביר את המסורת בשינויים, על פי רוח הזמן והמקום, אבל בעיקר על דעת האנשים השולטים בטקסט הכתוב ומכוונים אותו לטעמם.