המשנה הראשונה במסכת שבת מפרטת חיובי הוצאה והכנסה בשבת שהם אחד משלושים ותשע אבות מלאכות: "פשט העני (העומד בחוץ-רשות הרבים) את ידו לפנים (לתוך הבית – רשות יחיד) ונתן לתוך ידו של בעל הבית ..העני חייב (קורבן חטאת )" ובדף ד עמוד א שואלת הגמרא : "והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה וליכא" כלומר כדי להתחייב בהוצאת חפץ צריך להניחו על מקום חשוב ששטחו לכל הפחות יהיה ארבעה טפחים והרי היד אין בה אלא שטח של טפח אחד ומדוע נוקטת המשנה שהוא חייב.

וראה את תשובת הגמרא היאך מסרסת ומשבשת את הכתוב במשנה והופכת את כותב המשנה לאחד מהמשוגעים כמו שכתב אבן עזרא דניאל פרק א פסוק א: "איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב … וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים".

וזאת תשובת האמוראים (חכמים לאחר תקופת המשנה ממחצית המאה השלישית לערך ) שבת ה ע"א: "אמר רבי אבא מתניתין שקבל בטרסקל (סל – ובו יש שטח של ארבע טפחים)…קשיא ליה לרבי אבהו: מי קתני טרסקל שבידו? והא ידו קתני! אלא אמר רבי אבהו: כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה (כלומר סמוך לקרקע ואז נחשב כמניח בקרקע). – והא עומד קתני! – בשוחה (מתכופף). ואיבעית אימא: בגומא (בבור). ואיבעית אימא: בננס (אדם נמוך בגובה שלושה טפחים 30 ס"מ שאז נחשב כמונח בקרקע). אמר רבא: איכפל תנא לאשמעינן כל הני? אלא אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבעה".

תן דעתך לפרשנות של רבי אבא ורבי אבהו , הנה המשנה אומרת "נתן לתוך ידו" ורבי אבא מפרש לתוך הסל, המשנה כותבת "עני" סתם ורבי אבהו מפרש שמדובר באדם נמוך בגובהה 30 ס"מ.

הגע בעצמך לו חברך לספסל הלימודים(חברותא) היה מפרש את המשנה כך? לא היית טוענו שהוא מן המשוגעים.

דוגמא נוספת, לדעת ריש לקיש( בבא קמא כב ע"א) אדם שטען גמלו בפשתן והלך עמו ברחוב , ומחמת רשלנותו נדלק הפשתן מאש או נר שנמצא בתוך אחת החנויות ומחמת זה נשרף אחד הבתים על ידי התלקחות האש בעל הגמל פטור מתשלום לבעל הבית שכן לדעת ריש לקיש האש אינה בבעלותו של בעל הגמל אלא של החנווני (דעה משונה מאוד) הגמרא (ב"ק כב ע"א) הקשתה ממשנה במסכת בבא קמא פרק ו משנה ו: "גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב" ותשובת הגמרא: "במסכסכת" (מדלקת, שהגמל עובר על פני הבית ומדליקו ולא במצב שהאש מתלקחת והולכת מאליה).

בוא וראה עד היכן האבסורד מגיע, הגמרא ממשיכה לשאול , אם מדובר במצב שהגמל הולך סביב הבית ומבעירו מדוע כאשר נר החנווני בחוץ בעל הגמל פטור הרי היה צריך לדאוג שגמלו עם הפשתן הבוער לא ימשיך להדליק את בית חבירו, ועל זה השיבה הגמרא שמדובר שהגמל עמד והטיל מימיו והיה טעון פשתן גדול שהבעיר את כל הבית ללא צורך בהתפשטות האש מאליה. "אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא: הכא במאי עסקינן (במה דברים אמורים)- כגון שעמדה להטיל מימיה".

הנה לדעת ריש לקיש תתפרש המשנה כך: גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה [כלומר הלך ממקום למקום והדליק ולא שהתפשטה האש] הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב [רק במקרה שהגמל היה טעון פשתן גדול והטיל את מימיו].

דוגמא נוספת לפרשנות חכמינו האמוראים , (שמות פרק כב,ד):  "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה(צאנו) ובער(אכל) בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

כלומר הכתוב מבאר היטב , שצאנו של אדם שאכל בשדה חבירו חייב לשלם, ואף המשנה נקטה דין זה באופן ברור ופשוט (ב"ק פ"ב מ"ב) : "כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פרות וירקות" וכן במשנה ג: "הכלב שנטל חררה (גחלת של לחם שעדיין ראוי לאכילה) והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם". מפשטות המשנה וכן השכל הישר הדין הוא שאף אם הכלב לקח החררה מרשות הניזק והלך למקום אחר כמו רשות הרבים גם באופן זה בעל הכלב יהיה חייב בתשלום, אך חכמינו האמוראים דרך מוזרה ומשונה להם, והם פוטרים את בעל הכלב מן התשלום אם אכלה ברשות הרבים וכך נכתב ב"ק כג ע"א: "דאכלא היכא? (היכן אכל הכלב?) אילמא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן 'וביער בשדה אחר' וליכא" (אם תאמר שהכלב אכלה ברשות אחרת הרי הכתוב מצריך שיאכל ברשות הניזק).

ואף השולחן ערוך חושן משפט סימן שצא סעיף ז פסק כך: "אין חייב השן לשלם נזק שלם אלא אם כן אוכלת ברשות הניזק, אבל אם לקחה בחצרו והוציאם משם ואכלה בר"ה או בחצר של אחר, פטור מלשלם יותר ממה שנהנית".

והתוספות שהרגישו בדבר מוזר זה כתבו בבא קמא דף כג עמוד א ד"ה תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי "…שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר [הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא" ואין לך מידה יפה מגזירת הכתוב  לרכך כל אבסורד שכתבו רבותינו ,ואנו לא הבנו היכן נמצאת גזירת כתוב זאת והרי הכתוב שהבאנו לעיל לא אמר ולא רמז לכך.

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים, היות וצריך אכילה ברשות הניזק, דנו רבותינו האמוראים האם חלל פה הפרה דינו כחצר המזיק או הניזק ב"ק כג ע"ב: "איבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק? " עד שתמהה הגמרא אם פי פרה כחצר המזיק אין לך מציאות שפרה שאכלה בשדה חבירו שיהיה חייב ועל זה השיבה שבאופן שנתחככה בכותל שיש בו יצירה אומנותית להנאתה והזיקה לציור והוא אומרם (ב"ק כג ע"ב): " שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב מרי בריה דרב כהנא: כגון שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה".

הנה לדעת האמוראים מפרשי המשנה הפסוק (שמות פרק כב,ד):  "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה(צאנו) ובער(אכל) בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". לא מדובר שאכלה אלא שטינפה את הפירות להנאתה.

ודברי רבותינו אלו גרמו למפרשי התלמוד לשפוך הרבה דיו כדי להסביר את המוזרות שבדברי רבותינו (ועיין מה שדחקו התוספות ד"ה תפשוט דפי פרה).

וכאן חשוב לציין שתמיד תמהנו על פרשנות משונה ומוזרה זו, היינו יכולים לקבל או להבין את דבר סרוסם ושבושם של הכתובים לצורך מסקנה סבירה כמו 'עין תחת עין' 'וקצות את כפה' שפרשו חז"ל ממון.

אבל במקרה דינן שתי רעות עשו רבותינו גם שיבשו הכתוב הפשוט וגם הגיעו למסקנה לא סבירה בעליל.

ולאור דברי הביקורת שלנו תמיד תמהנו על רבותינו אחרונים כראשונים שצעקו כיכרוכיא על הלומדים בתקופתם שלא על פי השכל הישר ולא העיזו לבקר את רבותינו שבתלמוד, הנה כך כתב שו"ת הריב"ש סימן רעא: " וכמה חכמים ראינו בעינינו, מפולפלים וחריפים בהויות: דמעיילי פילא בקופא דמחטא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות, ותרוצין. ולפום חורפא, לא סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא. ואומרים על אסור: מותר; ועל מותר: אסור".

וכן כתב הרב עובדיה יוסף שו"ת יביע אומר חלק א-או"ח סימן א: "ומה מאד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה".

והלא הגמרא עצמה ביקרה את החכמים שבתקופתה מסכת עירובין דף נג עמוד א: "אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל – ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים – רבי עקיבא, אחרונים – רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי: ראשונים – רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים – רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן – כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה".

הרי לך שחכמים היו מודעים לחולשתם.

וראה מה אמרו על חכמי פומבדיתא (עיר בבבל הייתה מרכז תורני מאמצע המאה השלישית עד שנת 476 לספירה. עיין אנציקלופדיה עברית ערך פומבדיתא) כשמצאו לחכם שפירש באופן שגוי בבא מציעא דף לח עמוד ב: "דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא?" (שמא מחכמי פומבדיתא שמכניסים פיל לחור של מחט).

וכיוון דאתינא לפומבדיתא נימא בה מילתא שתבהיר את תפיסת עולמם הרוחני מסכת עירובין דף מג עמוד א: "תא שמע: הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא, בהדי פניא בשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא. מאן אמרינהו? לאו אליהו אמרינהו? אלמא: אין תחומין למעלה מעשרה! – לא, דלמא יוסף שידא אמרינהו". (שבע הלכות נאמרו בשבת בבוקר לפני רב חסדא בסורא, ובצהריים נאמרו לפני רבא בפומבדיתא , ומי אמר הלכות אלה אליהו הנביא, ואיך הלך אליהו מסורא לפומבדיתא בשבת משתמע שאין איסור תחומין בשבת. דוחה הגמרא אולי ההלכות נאמרו על ידי יוסף השד שלא שומר שבת). ( ועיין מה שכתבנו במאמר גופו של אלוהים שרבותינו ייחסו הגשמה לאלהים, בדיוק כמו שמיחסים לאליהו הנביא).

וכדי להראותך שחכמי פומבדיתא לא היו בקיאים במציאות העובדתית עיין מסכת יבמות דף עה עמוד ב: "ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא, איסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים" (מעשה היה באדם בפומבדיתא שנסתם צינור שעובר בו הזרע , והזרע יצא מצינור שיוצאים מי הרגליים, סברו שיש שני צינורות אחד לזרע ואחד לשתן) ועיין מה שכתבנו בפרשת כי תצא שאלה דברי הבל.

והבאנו את הדברים האלה להראותך שצריך לבקר אף את רבותינו שבתלמוד ללא משוא פנים הן בפרשנותם את המשנה או המקרא וכן בדברי הידע העובדתי שהיה מונח לפניהם, ובכך תחשב אדם חושב, וכמו שכבר ציטטנו את דברי בנו של הרמב"ם בקונטרס מספר 3 : "אתה חייב לדעת כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה, לעניין אותו הדעת אם אמת איתה או לא, שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה ומדרך השכל…"