
"נשא את ראש בני גרשון וכו' מבן שלשים ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם" במדבר ד כב.
שבט לוי קיבל ייחוס מיוחד, לכן נמנה בנפרד מבני ישראל. וכמ"ש במדבר א' מט: "אך את מטה לוי לא תפקד וכו' בתוך בני ישראל". פעם אחת נספרו מגיל חודש ומעלה ומחבר התורה הקדיש לכך את פרק ג' כולו. והנה בפרק כו נז נמנו בני לוי שוב לפני כניסתם לארץ. וראה דבר פלא גדול, שעברו 38 שנים ומניין הלויים השתנה מעט מאוד, וגדל ב- 700 איש בלבד, וזאת אע"פ ששבט לוי לא נכלל בעונש שימותו במדבר כמבואר במסכת בבא בתרא קכא ע"ב: "אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה [במדבר הזה יתמו ושם ימותו במדבר יד לה] על שבטו של לוי". ואילו שאר השבטים שנגזר עליהם למות במדבר (עד שאמר הכתוב [במדבר כו סד] :"ובאלה [במניין האחרון] לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני") לא נתמעטו במניינם, ואף במקרים רבים נתעצמו מאוד, כמו שבט מנשה "למטה מנשה שנים ושלשים אלף ומאתיים" (במדבר א' לה). ואחרי שמתו כל אלה אומר הכתוב: "אלה משפחת מנשהופקדיהם שנים וחמישים אלף ושבע מאות" (במדבר כו לד). כלומר, שבט מנשה גדל ביותר מ-20,000 איש. ותמיהה זו תמה אבן עזרא במדבר כו סב: "פקודי הלוים במספר הזה נוספו שבע מאות והתימה כי לא נוסף בהם רק שבע מאות והנה ישראל שמתו מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה, היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון כי הלווים לא נכנסו עם פקודי ישראל והעד אלעזר הכהן". את התשובה שמר אבן עזרא בליבו ויש סברה חזקה כי גם היא בחזקת המשכיל יידום.
מאיזה גיל היו הלויים ראויים לעבודת המשכן? בפרק ד' מנו את הלוייםהראויים לעבודה מגיל שלושים עד חמישים, "מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם כל הבא לצבא צבא לעבד עבודה באהל מועד", אבל בפרק ח' כד נאמר: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד". שוב אין אנו טורחים להביא את פרשני המקרא ליישב המקראות הסותרים, ואנו מניחים זאת בידי כל המעיין ורודף האמת כי יבדוק ויתור בעצמו מה פשר סתירה זאת שכבר רמזנו על הדרך לישבה במקומות רבים.
אך זאת נעיר שבספר עזרא ג' ח': "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'". נמצא שבבית שני לא השגיחו כלל על הכתוב בתורה, לא לעניין גיל שלושים ולא לעניין גיל עשרים וחמש. ומה אומרים חז"ל על כך? בחולין כד ע"א: "יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? [שהלוים מתחת לגיל שלושים פסולים?] תלמוד לומר: 'לעבוד עבודת עבדה ועבדת משא' לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף [כלומר שיש משכן שצריך להעבירו ממקום למקום]". ודבר זה תמוה קמעא, שהרי דווקא לעבודת הכתפיים נצרכים לבחורים צעירים שכוחם איתם, והנה לעבודה זו, של סחיבת המשכן, מקצה התורה את המבוגרים, ולבניין הקבע שאין בו מלאכת משא, קובעים את הצעירים? הוא הדבר שאנו אומרים: התורה מרחיבה וכופלת מניינם של לוויים ומפרטת את קורבנות הנשיאים בפרקים שלמים, ואילו את הגיל המדויק של איש הלוי הראוי לעבוד במקדש משאירה לחכמים לדרוש בי"ג מידות. והבן דבר זה היטב שלא מפי התורה אנו חיים אלא מדברי חכמים, שהרי בתורה כתוב שלושים או עשרים וחמש (על עשרים לא נאמר דבר בתורה), ובמקדש אנו מכשירים מגיל עשרים.
ובין הפרקים של מניין בני ישראל לחנוכת המשכן ציווה הכתוב את פרשת סוטה ונזיר, ואנו נתמקד בסוטה ונראה מה שכבר כתבנו בפרשת תצוה, שההלכה הולכת ומשתנה עם הזמנים ודור הולך ודור בא וקביעת חכמים שונה בכל דור, והיא נקבעת לרצון הציבור ולרוח הזמן והמקומות. ועוד נקדים ונאמר שאע"פ שדין השקאת סוטה אינו מתקיים היום, דין סוטה עדיין נוהג וכמו שכתב השו"ע אבן העזר סימן קעח סעיף ז': "לא יאמר אדם לאשתו ואפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני וכו' ועכשיו אין לנו מי סוטה ואם נסתרה אחר הקינוי אסורה לו לעולם" (ובסעיף ב' מבואר שהבעל יכול לאסור על אשתו להתיחד אפילו עם אביה או אחיה).
הנה מפשטות הכתוב מבואר שדי לו לאדם לקנא לאישתו "ועבר עליו רוח קנאה" כדי לבזותה קבל עם ועדה בבית המקדש, ולראות האם קנאותו של הבעל אכן מבוססת. וכמו שכתב אבן עזרא במדבר ה' יג: "ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו". אך חכמים שהבינו שבמצב כזה נשים רבות יגיעו לעלבון, בחשד בעלים קנאיים ועל לא עוול בכפן, קבעו במסכת סוטה דף ב' שצריך עדים שראוה מתיחדת עם החשוד לנאוף, כמו שכתב רש"י במדבר ה' יג: "ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה". ולא רק זה חידשו חכמים אלא כך אמרו שאם הבעל או האישה עיוורים או חיגרים לא תשתה האישה מהמים המרים, והוא אומרם סוטה דף כז: "כשם שאם הוא (הבעל)סומא לא היה משקה (מים המרים) דכתיב: 'ונעלם מעיני אישה' כך אם היא היתה סומא לא היתה שותה. רב אשי אמר כשם שחיגרת וגידמת לא היתה שותה דכתיב: 'והעמיד הכהן את האישה לפני ה' ונתן על כפיה ' כך הוא אם היה חיגר או גידם לא היה משקה". ותן דעתך על לימודי חז"ל שהם מוזרים מאוד. וכי התכוון הכתוב "ונעלם מעיני אישה", שאם הוא עיוור אינו משקה אותה? וכן כשאמר הכתוב "ונתן על כפיה" התכוון שאם האישה גידמת לא תשתה מהמים המרים? וכדי להמחיש לך שחכמים הם המחליטים והקובעים בדברים שהם במפורש מדאורייתא, ראה תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי שחי בסוף בית שני במסכת סוטה פרק ט' משנה ט': "משרבו המנאפים פסקו מים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר: 'לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה ועל כלותיכם כי תנאפנה". וכי משום שהמנאפים מתרבים זו סיבה להפסיק את מים המרים שהם מן התורה? אלא שהגמרא בסוטה מז ע"ב מסבירה שהמים המרים בודקין את האישה רק כאשר הבעל נקי מעוון ניאוף ועכשיו שהבעלים מנאפים אין טעם להשקותה שהמים המרים לא יבדקו. והרמב"ם בהלכות סוטה פרק ג' הלכה יז מבאר: "אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו וכו' ומוציא לעז על מי סוטה שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה". וראה איך תיכףומיד מעשי הניסים של השקאת מי סוטה נפלו בבור. שהרי תמיד יטענו המאמינים לדברי הניסים שהסיבה שלא קרה לאישה הסוטה מאומה הוא משום שיש עוון נסתר של הבעל. והנה תירוץ מוכן ומזומן תמיד לכך שאין המים המרים משפיעים בכלל.
בוא ותראה כיצד המציאות של התנהגות הציבור משנה אף את דין התורה עצמו. ואין לך דוגמא נפלאה יותר ממעשה שהיה בצרפת במאה ה- 13 הנזכר בשו"ת של חכמי פרובינצא, חלק א' סימן מט: בכהן שקינא לאישתו ואמר לה שלא תתיחד ותדבר עם פלוני, וכשחזר מחוץ לארץ סיפרו לו עדים ואישה אחת שראו את אשתו מתנשקת ומתחבקת עם פלוני. כששאל את אישתו, הודתה בפניו שאכן זינתה. הלך הוא לבית הדין שבעירו, והדיינים הלכו אצל האישה ושמעו מפיה שהיא מאשרת שאכן זינתה תחת בעלה, עד שאמר לה אחד מן הדיינים החוקרים: פותה, מדוע לא כסיתהדבר מבעליך, והיא ענתה לו לא יכולתי לכסות כי אשה אחת ראיתני יוצאת מאחורי היריעה עם הנטען, וכאשר רצתה להסתלק מלפני החכמים החוקרים אותה, הזהירוה כמה אזהרות שלא תהא מעיזה פניה עוד להודות לשום אדם ובית דין בעולם זאת. ולאחר זמן בא אביה ואוהביה והיא הפכה הכל, ואמרה שכל מה שאמרה לא אמרה ולא הודתה אלא מחמת היראהשהיתה יראה מבעלה, ונראה ודאי דטענתא אגמרוה.
וממעשה זה הנך למד שהתורה מונחת לה בקרן זווית, הדיינים יודעים היטב שהאישה נאפה וצריך לאוסרה על בעלה ומה הם עושים? הדיינים נוזפים בה ואומרים לה שלא תודה על האמת כדי שיוכלו להתירה לבעלה. הכל ההפך ממצוות התורה.
הרי לא רק בענייני ניאוף מתעלמים החכמים בכוונה מן העובדות, אלא בדינים רבים עושים כך, כאשר לדעתם אין הזמן הולם דיני התורה. ובפרשתתצוה כבר הבאנו את השינוי שחל בענייני הלוואת הכספים, שהתורה מצווה למחול על החוב אבל כשראה הלל שאם תשמר מצוות התורה הציבור לא ילווה שינה את הדין ותיקן פרוזבול. מאוחר יותר תיקנו שאף אם לא כתב פרוזבול הדיינים מלמדים אותו לטעון שכן כתב פרוזבול אף שכולם יודעים שלא כתב! וכן מכירת החמץ בפסח שכל בר דעת מבין שאין בעל המכולת באמת מוכר את חמצו לגוי, ומה אכפת לחכמים העובדות? די שיאמר החנווני מן השפה ולחוץ "מכרתי" והרי זה מכור. הוא הדין גם באיסור ריבית קצוצה שהיום כל ירא ה' שיש לו חשבון בבנק ונמצא בחוב כבד הרי הבנק לוקח ממנו ריבית קצוצה ללא היסוס. רבותינו שיודעים שציבור אמוני ישראל מוכנים לשלם בעסקיהם ריביות בנקאיות ולא יעמדו בגזירת הריבית של התורה, תיכף קבעו היתר עיסקא שכאילו אנו שותפים עם הבנק, ובכך "ניצלים" מאיסור הריבית. כל תינוק יודע שאין אנו באמת שותפים עם הבנק לשום דבר ועניין, אך מה משנה המציאות? כתוב היתר עיסקא וכל איסור ריבית של התורה כעפרא דארעא.
כל אלה רק כקומץ ממעשי חכמים המתירים לעצמם לעקור דברים מן התורה כשמבינים שהציבור לא יעמוד באיסור התורה. כך היה בכל הדורות. ובימינו קמו אלה המבקשים לגזור קפאון גמור ומוחלט על ההלכה מפחד התבונה והנאורות אשר התפשטו בעולם. כאשר הלכו ונתגלו יותר ויותר עובדות מציאותיות המעוררות שאלות קשות על תקפות ההלכות השונות אחז ברבנים חיל ורעדה שמא יאלצו הם להתמודד עם השאלות הקשות הללו. נימנו וגמרו שכל חידוש הלכתי שהוא יהי פסול, בחינת "חדש אסור מן התורה". לא נחה דעתם עד שהביאו להתאבנות מוחלטת של כל התהליך ההלכתי, ומפחדו של צעד אחד קדימה צעדו מעתה רק לאחור. פסיקותיהם הלכו והערימו חומרות על כל חומרה והוסיפו חשש לכל חשד והפכו כל ספק ספיקא לוודאי, וכל מנהג רחוק לאיסור מוחלט. אבל במהרה יראו כולם כי החיים והמציאות כוחם גדול מכל גזירה, אשר אם לא יוכל ציבור לעמוד בה נפול תיפול. הנה מה הועיל לרבני הדור שגזרו על המחשב ועל האינטר-נט? כי אין בית אשר אין שם נט…