"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו לט).

בגלל עצמתו וחשיבותו של פסוק זה המופיע בפרשתנו, נחרוג הפעם ממנהגנו להביא קושיות וסתירות מן הטקסט המקראי, המוכיחות שלא מן השמים התורה אלא דבר בשר ודם היא (ולא מחבר אחד בלבד לה אלא יותר).

אלא שבעקבי הפסוק דלעיל רוצים אנו להביא לפניך, הקורא, את דעת רבותינו בעצם עניין החקירה והבדיקה וההשענות על התצפית ועל התבונה. הנה כאשר אנו אומרים חקירה אין אנו מתכוונים על שאלות וקושיות שבתוך הטקסטים הרבניים והתורניים. כי ודאי כאלה נמצאים וקיימים למכביר. הרי הגמרא עצמה היא אוסף אינסופי של קושיות ושאלות ואין פירוש תוס' על הגמרא, שאינו מתחיל בקושיא כדי ללבן את דברי חכמינו, וכל הספרות ההלכתית איננה אלא קיבוץ אחד גדול של קושיות ותרוצים. וכל אלה אינם אלא קושיות המוגבלות ומתוחמות מראש, וכל כולן מן הכתוב על הכתוב ואין בהן אחת שהיא מן החוץ על הכתוב. הנה הרב חיים וולוז'ין שכתב ברוח החיים אבות פ"א מ"ד: "אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד". נתכוון הוא בודאי בליבון הטכסטים עצמם.

לכן ראוי לחדד ולומר, שזאת החקירה שאנו דנים בה היא על עצם אמיתותה של תורה מן השמיים, הן תורה שבע"פ והן שבכתב. (והקדמנו הקדמה זו משום שרבים משלומי ישראל שהשיבונו דבר טענו: הרי רבותינו שאלו שאלות רבות ואף נשארו בצע"ג ולא פרקו עול מלכות שמיים, ואנו נשיבם שרבותינו נשאו ונתנו אך ורק בתוך המסגרת התורנית ולא ערערו מעולם על המסגרת עצמה, אבל אנו דוברי דעת אמת נשאל כל שאלה בלי פחד ונברר הדברים בלי מורא ונחקור ונדרוש ביושר ובהגינות בכל מה שראוי בעינינו לבדיקה וחקירה. וכך אנו דנים ומבררים ללא כל חשש גם בשאלה האם היצירה ההלכתית היהודית אכן היא מן השמיים או לא).

ומה אומרים על כך חכמי ההלכה?

הרמבם בהלכות ע"ז פרק ב' הלכה ג': "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו וכו' ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו וכו' ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה וכו' ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות".

וכן בספר החינוך במצות ריג: "שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה ובפירוש הזהיר הכתוב על זה במקום אחר דכתיב: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' ".

ובשו"ת הריב"ש סימן מה: "אמנם ספרי הטבע המפורסמים וכו' ראוי להמנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עיקרי תורתנו הקדושה וכו' וכתבו בספריהם שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקירה לא מצד הקבלה. ואנחנו מקבלי האמת דעתנו שהתורה שלנו שלמה שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה, היא למעלה מהכל וכל חקירתם אפס ותוהו וכו' ובסנהדרין דף צ שנינו ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים חיצונים וכו' היש ספרי מינים יותר מאלו, שמביאין מופתים וראיות להכחיש עיקרי התורה? ולא אמר רבי עקיבא: המאמינים בספרי חיצונים אלא אפילו הקורא אותם פן יטו את לבבו להאמין בדבריהם כמו שקרה לאלישע (בן אבויה) אחר, דאמרינן בסנהדרין טו ע"ב: אמרו עליו על אלישע אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרים מחיקו".

ובביאור הלכה סימן א' ד"ה הוא כלל (באור הלכה כתב ר' ישראל מאיר מראדין המכונה "החפץ חיים"): "שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות".

והרב ש"ך ראש ישיבת פונוביז' ומגדולי התורה בספר מכתבים ומאמרים מכתב עג: "ודאי שעל ראשי הישיבות של הישיבות הקטנות והגדולות לדאוג שכל זמנו של התלמיד יהיה מנוצל אך ורק ללימוד התורה הקדושה ואסור לתת לתלמיד שום אפשרות ללמוד לימודי חול".

הנה ציטטנו לך את דעת רבותנו, המפחדים מפני המחשבה המלאה כמפני המגיפה, מרבי עקיבא שאוסר לקרוא ספרים חיצוניים, דרך הרמב"ם ועד ימינו אלו, כדי להראותך שבמשך כל הדורות שמרו רבותינו לבל יחקרו ויתבוננו חו"ח שמא יבואו לידי ידיעה נכונה. ומראש הודיעו שמחשבה וידיעה מינות הן. (ובהערת אגב, אחרי דברים אלו הטענה ששישים רבוא שמעו מפי הגבורה והעבירו את דבריהם לבניהם בחזקת שהאב הרי אינו משקר את בנו מעלה גיחוך, כי בידוע שאותם אבות אף אינם שולחים את בניהם ללמוד מדעים ומקצועות כלליים, ובמעשה זה הרי האבות מעבירים שקר גמור, שהם מעלימים מצאצאיהם את כל עובדות המדע מפחד החשיבה הפתוחה; ואם בעניין זה מסתירים האמת מבניהם, ודאי שיסתירו בכל עניין אחר).

ואם תשאל הרי הרמב"ם שאסר את החקירה, הוא בעצמו כתב ספר מורה נבוכים שכל כולו חקירה ובדיקה? על שאלה זו השיב הריב"ש בתשובה הנזכרת לעיל: "ואין להביא ראיה מהרמב"ם כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות וכו' וכדי להשיב את האפיקורס עשה ספר המורה (נבוכים) וכו' ועל כל זה לא נמלט הרב ז"ל (הרמב"ם) מהימשך קצת אחר החכמה וכו' וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפילה נתקו מוסרות התורה והמצווה מעליהם בסבת למוד אותן חוכמות".

מכל אלה הנך רואה שאסורה כל החקירה מצד עצמה כדי להגיע לתוצאות אמת יהיו אשר יהיו, עד שהרב נויגרשל, בספרו מסע אל עמקי ההויה, כתב בהקדמה: "כששואלים אותי האמנם מבוססת אמונתי על ההוכחות שאביא בספר שלפנינו או על הוכחות דומות להן? על שאלה זו עלי להשיב כדלהלן: מידי יום עם סיום תפילת השחר אנו אומרים: 'אין כאלהינו אין כאדוננו אין כמלכנו אין כמושיענו' וכו' כמדומה רוצים ללמדנו כי רק אחרי שברור למעלה מכל ספק אפשרי כי אין כאלהינו וכו' רק אז נכון לשאול במלוא הכנות את השאלות היסודיות ביותר ולהיענות לכל האתגרים שהכפירה מציבה. גם אנו לא נפתח את דיוננו דיון העתיד להיות נוקב ביותר בטרם נכריז כי לפני הכל ואחרי הכל ברור לנו כי אין כאלוהינו וגו' ".

מלבד שנויגרשל שם עצמו כאילו למד את כל התורה כהרמב"ם, ומרשה לעצמו לחקור ואינו מפחד להיפגע מאור התבונה, אמר לנו אחד מתלמידי החכמים כשהראנו לו דבר זה: "אם כך הרי זה מה שקוראים העולם 'משחק מכור' "; שהרי אם מסקנת הדיון נקבעת עוד לפני תחילתו, מה שייך לקרוא לזה דיון ובירור אמיתיים. אם עוד לפני שהוא ניגש לבדוק ולברר, כבר "ברור" לנויגרשל ש"אין כאלוהינו" אזי לעולם לא יבדוק הדברים באמת ובהגינות. כל מה שנגזר עליו לעשות הוא לעקם כל מציאות ועובדה כדי שיתאימו ל"אמת" שמלכתחילה שלו. אכן, זה בדיוק הוא עושה בספריו ובדבריו.

וכדי להמחיש את סגנון "החקירה" של אלה ושכמותם בחרנו להביא דוגמא דוקא מן הרב והחוקר מרגליות ראובן (כך הוגדר באנציקלופדיה העברית ע"ע) שאפילו קיבל פרס ישראל על מפעל חייו ב- 1957.

בספרו המקרא והמסורה (קובץ מחקרים) מאמר יב 'מנין אותיות התורה' מביא הוא את הזוהר חדש, סוף שיר השירים "אלף בית גימל… ריש שין תיו אלו האותיות עולות לשישים רבוא"; ואת מגלה עמוקות: "לכל אחד מישראל יש לנשמה שלו אות אחת משישים רבוא אותיות התורה".

ושואל הרב מרגליות הרי בפועל יש רק 304805 אותיות? הרי לך תחילתו של מחקר בדבר אמירה של הזוהר שסותרת את המציאות הברורה. ומהי תשובתו? לאחר שהעלה כמה אפשרויות ודחה אותם הסיק: "הנה נודע שבין אות לאות צריך להיות רווח ומה גם בין תיבה לתיבה מלבד זה רווחי פתיחות וסתימות וכו' על כן גם הרווחים נכנסים במנין, ולנכון אמרו שספר תורה היינו כל הקלף מכיל לשישים רבוא אותיות".

אבל מה נעשה והזוהר מייחס חשיבות רבה מאד לאותיות הקדושות אבל מעולם לא אמר מילה על הרווחים הקדושים, וכתב לעניין זה במפורש אל"ף בי"ת, ומנה כל האותיות אחת לאחת עד לאות תי"ו, ולא מנה וגם כלל לא הזכיר את הרווחים?! ובודאי שלא כתב הזוהר "אלף רווח בית רווח גימל עולה למנין שישים רבוא", אלא כמו שהבאנו לעיל. וכל המייחס דבר כזה לזוהר בניגוד מפורש לכתוב, הרי הוא מעיד על עצמו למשוגע כמו שציטטנו פעמים רבות את אבן עזרא דניאל א' א': "כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מילה ורצונו מילה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב וכו' וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים". ועל דרך הלצה נשאל את הרב מרגליות, מי הן אותן נשמות שיש להם את הרווח ולא את האות, ומה דינן של נשמות "רווח שבין אותיות", והאם דרגתן גבוהה או פחותה מנשמות "רווח שבין המילים"? ואין גבול לאבסורד ולהבל.

הנה מי שחושב בהגינות יודע שגם הזוהר יכול לטעות, אבל מי שהחליט מראש שהזוהר איננו יכול לטעות כבר איננו מעוניין באמת כפי שהיא מופיעה לנגד עינינו ממש, אלא רק בתירוצים ובהמצאות שיכופפו את האמת אל אמונתו.

על עניינים כאלה כתב העיתונאי מרדכי גרליץ בעיתון המודיע מיום 25.06.99: "ידועה זהירותם של גאונים וצדיקים, אשר מידי עוסקם בספרי מחקר ופילוסופיא תורניים כמו "מורה נבוכים" ו"הכוזרי", הקפידו ללמוד את התירוץ לפני הקושיא כדי שלא ימצאו את עצמם אפילו רגע כמימריה במצב של קושיא חלילה וחס".

כפתור ופרח. משול לאותו ת"ח שהיה עצוב. שאלוהו "למה נפלו פניך?" השיב: "יש לי תרוץ מצויין אבל לא מצאתי לו קושיה"…

ומדברי גרליץ אתה למד שמעולם לא נתעסק בחקירה ובדיקה אמיתית, שהרי איך אפשר ללמוד התירוץ לפני הקושיא? ממש כשם שאפשר לאכול את הלחם לפני שנלוש בצקו… ובדרך אגב נעיר מאי דמרגלא בפומיה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. והנה ההפך של רשע הוא תם וההפך משאינו יודע לשאול הוא חכם, הרי לך שחכם הוא זה שכאשר אינו יודע את התשובה הוא יודע לשאול.

ודעתנו בעניין זה ידועה. כבר כתבנו במקומות רבים שזוהי הכרעה ערכית של כל אדם ואדם, אם יקבל את החקירה והבדיקה וחיפוש האמת בדרך התבונה והשכל הישר ככלים המנחים את חייו, או יבטל כליל את דעתו ושכלו מפני הקבלה מרבותיו ומפני דבריהם של אחרים.

אך מה שאינו אפשרי בהגינות הוא לרכב אתרי רכשי (שני הפרשים). מחד לקבל את דברי רבותינו אף אם אומרים על ימין שהוא שמאל ומאידך לטעון שהאמונה מבוססת על מחקר מדעי שכלי. כי צד המערב הוא לשמאלו של צד צפון (במפה) וגם אם יבואו אליהו הנביא ומשה רבינו יחדיו ויאמרו שמערב לימין צפון, רק חסיד שוטה יקבל. כי האמונה העיוורת והבדיקה המדעית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והתוצאות אליהן מגיעים האנשים הרוכבים על שתי השיטות הסותרות הן בדיוק מסוג העיוותים שנתן הרב מרגליות ב"חקירתו".

דבר דעת אמת