"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"(בראשית יב' א').

פרש"י "להנאתך ולטובתך וכו' לא גילה לו הארץ מיד".

אברהם אבינו נטש את השקפת העולם שחונך וגדל בה כמו שכתב רש"י יא' כח' שאברהם אבינו כיתת את צלמי אביו תרח. ולאן הלך? למקום לא ידוע ובדרך שאינה ברורה , אך זאת היה ברור לחלוטין: שעבודה זרה שחונך בה , וכל החברה שמסביבו מאמינה בה אינה נכונה. וכך עשה מעשה וניתץ את הצלמים ועזב את ביתו ומקום מולדתו, למקום שאינו ידוע.

מעשה אבות סימן לבנים. צריכים אנו ללמוד מאברהם אבינו את יסוד היסודות והוא שללא בחינה מחודשת על מה שחינכו אותנו נהיה כההמון שאינו מביט ומתבונן במעשיו. וכך דברי הרמבם בהקדמתו לספר המצוות "כי זהו בכל רוב אנשי הסגולה בזמננו זה, כי לא יבחנו המאמר בעניינו אבל בהסכימו למאמר מי שקדם בלתי בחינת המאמר הקודם, כל שכן ההמון". יש אשר אפילו אנשי סגולה יקבלו המאמר רק משום שכבר נאמר פעם ולא יבחנו אמיתותיו, ולא כל שכן ההמון הנבער שאינו בודק כלל ומקבל כל מה שנאמר.

ואל תהיה השקפת אברהם אבינו קלה בעיניך, שעצם העובדה שהנך כופר בעבודה זרה ובדעותיהם הכוזבות של עובדי אליל הרי אתה כאילו קיימת כל התורה כולה. וזו היא דעת הרמבם במורה נבוכים חלק ג פרק כט' "כי תורתנו כולה , שורשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא – למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות, למחותם מן הלבבות " פן יפתה לבבכם וכו' " ולמחותם מן המציאות " מזבחותיהם תתצו וכו' ואשריהם תגדעו וכו' " והוא היה הכוונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפרושם המקובל לאומרו יתברך " את כל אשר ציוה ה' אליכם ביד משה " אמרו הא למדת שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה (ספרי שלח פיסקא ה) והבן זה ".

ואוי לך מלהיות בכלל ההמון, טפשים ובורים, שנפשותיהם נוטות אל השיגעונות וקשורות בו כמו שכתב הרמבם במורה נבוכים חלק ג שם. אוי לך מלקבל הדברים בלי בחינה ובדיקה וחקירה ולימוד עד אשר יתישבו על דעתך כראוי וכפי שהורה הרמבם. התבונן התבוננות מתחדשת בכל אשר הורוך והדריכוך ללא משוא פנים , עם יושר אינטלקטואלי וללא מורא.

ובזה תדמה לאברהם אבינו שבחן מעשה אבותיו, והחליט ברתחון לב כי יש עת שראוי וחייב לשוברם, ואף נלחם להעביר גילולים מן הארץ. והמשכיל יבין ואל ידום כי לא עת החרש.

דעת אמת.

פרשת לך לך 2

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"(בראשית יב ו').

וכתב אבן עזרא "יש לו סוד והמשכיל ידום", וכדי לבאר דעתו של אבן עזרא נעתיק דבריו בהקדמתו לפירוש התורה " הדרך החמישית מוסד פירושי עליה אשית, והיא ישרה בעיני נכח פני ה' אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מילה בכל מאודי ואחר כך אפרשנה כפי אשר תשיג ידי"

הרי דבריו הברורים והאמיצים שהוא מפרש פשוטו של מקרא אף שסותר דברי חז"ל כמו שמצינו במקומות רבים בפירושו ולכן כתב שממנו (הקב"ה) לבדו אירא.

ואנו נוסיף ונדגיש שאנו נתלים באילן גדול וכך הוא גם דרכנו בפירוש התורה וזכור כלל זה ואל תרפה ממנו, שהבנת המקרא צריך שיהיה ידוע לנו ממנו לבדו.

ונחזור לסודו של אבן עזרא:  " והכנעני אז בארץ ", הלשון מורה שבזמן כתיבת המילים האלו הכנעני לא היה בארץ, אלא אז, בתקופת אברהם, הכנעני היה בארץ. והנה בזמן משה רבנו הכנעני הרי כן היה בארץ שעוד לא נכבשה ע"י בני ישראל! אם כן לא נכתבו מילים אלו בזמן משה אלא בתקופה מאוחרת יותר כאשר הכנעני כבר לא היה בארץ. וכנראה היא תקופת המלוכה שהרי בזמן יהושע נאמר (יהושע פרק יז) "וַיִּתְּנוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁו"  ואפילו בזמן דוד המלך נאמר (שמואל ב פרק כד פס' ז) " וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי " ומפרש הרד"ק " וכל ערי החוי והכנעני – שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל שלא הורישום בני ישראל ". מלמד שלא נכתבה פרשת לך-לך לפני ימי שלמה המלך ואולי גם אחריו.

וכן הוא הדבר בפרק יג' ז' "והכנעני והפריזי אז בארץ".

ועכשיו נביא פסוק המבאר עוד יותר ומחזק דברינו. בפרק יד' פסוק יד' " וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן "  והנה בספר יהשוע פרק יט' פסוק מז' "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם" הרי רואים ממקרא ברור שרק בימי יהושוע נקרא המקום דן ובזמן משה עוד נקרא לשם וכך כתבו רד"ק וחיזקוני. וזאת לך לאות נוסף שלא בזמן משה נכתבה הפרשה.

ולא נעלמה מעיננו הגמרא בכתובות י' ע"א " אלמנה על שם מנה " (כתובת אלמנה מנה) ושואלת הגמרא ומי כתב קרא לעתיד, כלומר בדורו של משה הרי לא היה כלל כסף ששמו "מנה" אלא שקל או גרה , ומתרצת הגמרא: אין, דכתיב ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי (כלומר אשור לא היתה בזמן משה ועיין תוספות) אלא דעתידה. כלומר התורה נוקטת לשון ומטבע שיטבע בעתיד אף על פי שלא היה קיים בזמן כתיבת תורה. וכל כך השתרשה דעה זו בקרב שלומי אמוני ישראל עד שהמהרם מלובלין מקשה על דברי הגמרא

" והא התורה היתה כתובה במרום אלפיים שנה קודם בריאת העולם ואם כן על כורחך צריך לומר שנכתבה על שם העתיד".

ואנו נקשה ונתמה: הקב"ה שצופה ומביט מראשית הבריאה ועד אחריתה , והכל צפוי לפניו, על מה ולמה דיבר על העתיד כאילו העתיד הוא רק תקופת  המקרא והתלמוד. ובשום מקום אפילו לא רמז ברמז קל שבקלים על כל התקופות שאחרי זמן התלמוד. וכי אין תקופתינו אנו גם כן "עתיד"? ולא הזכיר תל אביב ולא חיפה ולא טבריה ולא צפת ולא את הדולר ולא את הלירה וכיוצא באלו והמבין ידע ולא ידום.

ונביא סיוע לדברינו שאין זה אפשרי להעלות בדעת כלל שהתורה תכתוב בלשון ושפה ושמות אתרים ומקומות שעדיין לא היו קיימים בזמן כתיבתה והוא מדברי הרמבם בשורש הראשון שיצא נגד מנין המצוות של בעל הלכות גדולות שמנה את נר חנוכה בכלל תרי"ג המצוות של התורה וז"ל "ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצוות עשה וכו' אמנם היות נאמר למשה מסיני שיצוונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היוונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו".

דעת אמת