
"על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" דברים יז יא. פסוק זה הוא מיסודי יסודות היהדות ועליו מתבססות כל ההלכות המעשיות. לכן מן הראוי לכל שוחר דעת ואמת להתבונן בעומק הדברים אשר נכתוב. כל דברינו כאן יהיו ציטוטים מרבותינו ואנו נראה, בהיר כשמש בצהריים, שהתורה בכתב היא כחומר הנילוש ביד הרבנים, וכגרזן המקצץ ביד החכמים, ואין אנו חיים מפי התורה הכתובה כלל אלא מפי דעותיהם של רבותינו. על פסוק זה אכן מסתמכים רבותינו והופכים את התורה לחספא בעלמא. וכמו שכתוב בספרי דברים פיסקא קנד ומביאו רש"י: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך, מצות לא תעשה. ימין ושמאל אפילו מראים בעינך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם". כלומר מי שאינו שומע לחכמים עובר בלא תעשה אף אם אמרו פירוש מדעתם הנוגד את הכתוב בתורה. ואכן כך דעתם של רבותינו וכמו שנביא בהמשך, שהתורה שניתנה בסיני ונאמרה מפי הגבורה, נמסרה לפירוש חכמים. ומפסוק זה שאבו הרבנים את הסמכות לקבוע את ההלכה ולחייב את הציבור אף אם אומרים על ימין שהוא שמאל. נמצא שמה שכתוב בתורה אינו מעלה ואינו מוריד כלל אלא חכמים הם הקובעים. גם נמצא שכל קיומה של תורה שניתנה מהאלהים הוא רק כדי לתת את הסמכות לחכמים להטיל מצוות וחוקים ועונשים (ולא בכדי ספר התורה עטוף בכיסוי וסגור בארון הקודש ואין מוציאים אותו אלא לקריאה בציבור בלבד ואין פונים אליו בשאלות הלכתיות ופותחים אותו כמו את השולחן ערוך, למשל). ואל תחשוב שאת הפירוש שחכמים נותנים, קיבלו מסיני, כלומר מן הגבורה, אלא דוקא מדעתם אמרו כמו שכבר הוכחנו בקונטרס 8. ולחיזוק דעתנו נצטט את דברי הרמב"ן דברים יז יא: "ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך ציוה אותי האדון המצוה על המצוות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וכו' וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקיבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה אפילו יהיה בעינך כמחליף הימין בשמאל". הנה הדברים הברורים שכתב הרמב"ן "שעל משמעות דעתם נתן את התורה". ואל תאמר:" איך אהרוג האיש הנקי הזה". תן דעתך, התורה כותבת בעשרת הדיברות "לא תרצח" וכבר כתבנו בפרשת ראה שחז"ל מתירים להרוג לצורך שעה אף הרוכב על סוס בשבת, כלומר על פי התורה אין חיובו במיתה וההורגו הרי הוא רוצח לכל דבר והמתכוון להורגו דין רודף לו אעפ"כ חז"ל מתירים להורגו לצורך השעה משום שעל דעתם ניתנה תורה. וכך כתב הרמב"ן בשרש הראשון לספר המצוות: "אין הלאו הזה 'לא תסור' אלא במה שאמרו בפירוש התורה כגון דברים הנדרשים בגזרה שווה או בבנין אב ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן מה שקיבלו הלכה למשה מסיני, שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי המדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה ויראה הוא ההפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם". וכמו שכבר ציטטנו את דעתו של קצות החושן בהקדמתו בקונטרס מס' 6 : "לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואל האדם ניתנה אשר לו שכל אנושי ונתן לנו הקב"ה תורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת השכל האנושי וכו' הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי אע"פ שאינו אמת"! סוגיית "תנורו של עכנאי" בבא מציעא נט ע"ב היא ראייה גדולה לדברי קצות החושן שההכרעה היא על פי השכל האנושי אף שאינו אמת, שהרי במחלוקת ר' אליעזר וחכמים: "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום" אעפ"כ עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול". גם כמו שציטטנו בקונטרס 8 את הרב יום טוב ליפמן מלהויזן בספר הניצחון סימן שכא: "כי הוא השם יתברך שנתן לנו התורה תלה אותה בדעת חכמים לפי ראות עיניהם ועל זה נאמר כי מציון תצא תורה". ולפי ראות עיניהם הוא אף אם משנים ומסרסים פשוטו של מקרא כי כך נראה בעיניהם וכמו שכתבנו בפרשת משפטים את דבריו המפורשים של הגר"א בספרו אדרת אליהו: "הלכה עוקרת את המקרא וכו' וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם וכמ"ש (מכות כב ע"ב) כמה טיפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא". ומן הגמרא עצמה יוצאים הדברים: תלמיד חכם גדול מן התורה, שהרי תורה גוזרת ארבעים מלקות ותלמיד חכם גובר על התורה וקובע שלושים ותשע! כך ממש! לא רק שזו דרכה של תורה שבעל פה לשנות את הכתוב אלא שזו גדולתה והבן זה היטב. ובירושלמי מסכת סנהדרין פרק יא ה"ד הביאו משל נפלא הממחיש את אשר כתבנו: "נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששלח שני פלמנטרין שלו למדינה, על אחד כתוב אם אינו מראה חותם שלי וסמנטירין שלי אל תאמינו לו ועל אחד כתוב אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטרין שלי תאמינו לו, כך בנביא כתיב ונתן לך אות או מופת ברם הכא (בחכם) על פי התורה אשר יורוך". כי זה הצו: חכמים אינם צריכים אותות ומופתים אלא חייב אתה לעשות ככל אשר יורוך. וכשאנו אומרים שצריך לשמוע לדברי חכמים אין הכוונה רק לרבותינו הקדמונים או לסנהדרין שהרי כך כתוב במסכת ראש השנה כה ע"ב: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור – הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו". וכמו שכתב הטור בחושן משפט כה: "יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם". והראיה הגדולה לעניין זה , הוא דברי החזו"א מקונטרס השיעורין סימן לט שכתבנו בפרשת בשלח לאחר שהביא את שתי הדעות בעניין הלכתי חשוב והוא שיעור הביצה, הלכה שיש בה נפקא מינה לאיסורי תורה וחיוב חטאת ומיתה: "אחר שנקבע הלכה ע"פ הנודע ביהודה והגר"א והרא"ז מרגליות והח"ס ונתפשטה ההוראה כך הוי כאילו קבעו ב"ד לכל ישראל את המידה לפי ראות ב"ד". הנה דוגמא נוספת לכך שהתורה ניתנה לחכמים לקבוע לפי ראות עיניהם והיא מהלכות חול המועד כמבואר במסכת חגיגה יח ע"א: "חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנא הני מילי? וכו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור (אסור בעשיית מלאכה) אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה, אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה, הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת" והדבר ברור לכל בר דעת שדרשתם של חז"ל אינה נלמדת מפשוטו של מקרא אלא שכך נראה בעיניהם, ואעפ"כ דרשו שנמסר הכתוב לחכמים לקבוע את המלאכות האסורות והמותרות בחולו של מועד. ודע לך שלא רק מחויבים אנו לעשות כדברי חכמים אף שאומרים על ימין שהוא שמאל, אלא חכם שאינו עושה כדבריהם חייב מיתה והוא דין זקן ממרא כמבואר ברמב"ם הלכות ממרים פרק ד הלכה א: "זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירים והוא אוסר הרי זה חייב מיתה אפילו הוא היה אומר מפי הקבלה ואמר כך קיבלתי מרבותי והן אומרים כך נראה בעינינו שהדין נותן הואיל ונושא ונותן עליהן בדבר ועשה או שהורה לעשות הרי זה חייב", הרי זה לא יאומן ממש: הוא קיבל מרבותיו והחכמים דנו מדעתם ודוקא הוא, שהקבלה בידו, מחויב לשמוע לדברים שאמרו הם מדעתם ואם אינו עושה כן חייב מיתה. וכיוון דאתינא להכי נימא בה את שהוקשה לנו בסוגיא זו, הנה מתבאר כאן שהחכם היחיד חייב לעשות כדברי חכמים אף אם הוא בטוח שהוא צודק והם הטועים, אם כך מדוע חייב הוא (היחיד החכם שעשה על דעת בית דין ונמצא ששגו בדין) בקורבן? כמבואר ברמב"ם בהלכות שגגות פרק יג הלכה ה: הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אע"פ שהם טועים הרי זה האוכל חייב חטאת" ודברי הרמב"ם לקוחין מהגמרא בהוריות דף ב ע"א: "הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה והלך ועשה על פיהן וכו' הרי זה חייב [קורבן]" ובעמוד ב מסבירה הגמרא: מדוע הוא אינו מזיד? הרי יודע הוא שזה אסור. ומשיבה הגמרא: "כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים" (כלומר, טעה בהניחו כי מצווה לשמוע לדברי חכמים אפילו אם הם טועים). והדבר תמוה, הרי באמת חייב לשמוע לחכמים. הגע בעצמך בפרשת ויקרא הבאנו שמפשטות המקרא חלב האליה אסור באכילה, ולדעת חכמים חלב האליה מותר. מה יקרה כאשר אחד מהחכמים ראה מן התורה שהוא אסור וישב בסעודת מצווה יחד עם רבותיו והגישו כמנה עיקרית את חלב האליה, איך צריך החכם לנהוג? אם יאכל, הרי לדעתו חכמים שגו ונמצא שיתחייב קורבן. ואם לא יאכל הרי הוא זקן ממרא. אוי לו אם יאכל ואוי לא אם לאו… הנה גמרא זו גם סותרת את הספרי שצריך לשמוע לחכמים אף אם אומרים על ימין שהוא שמאל וזה כדעת הירושלמי מסכת הוריות פרק א הלכה א: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל". נחזור לענייננו, ובטרם נסכם את דברינו ראוי לצטט את החתם סופר בתשובותיו חלק ג (אה"ע א) סימן לז: "יש מהעריות המפורשים בתורה ויש אשר אסרו חז"ל מפני סייג וגדר ואין שום חילוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר ברמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה ב : אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה וכו' הרי הוא אומר על פי הדברים אשר יורוך אלו התקנות והגזירות וכו' עכ"ל הרמב"ם ואין שום הפרש בין איסור דאוריתא לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בה' ובתורתו ואינם נחלקים אלא בעונש העובר". מכל הנ"ל הנך רואה שכוחה של תורה הוא שנמסר לחכמים והם ורק הם (ולא התורה שבכתב) קובעים את הדרך אשר נלך. ומי קבע כי אמנם כך הדבר? הנה הם עצמם הם אלה אשר קבעו לנו שיש להם את הסמכות לכך שהרי הם פירשו שצריכים אנו לשמוע להם אף אם אומרים על ימין שהוא שמאל. כלומר הם עצמם קבעו שמותר להם לעקור אף פשוטו של מקרא. הנה בפרשת ואתחנן ביארנו שחז"ל הם הקובעים מה מותר להוסיף על התורה ומה מותר לגרוע. ואם תאמר: אם כך, מדוע לעשות את שחכמים חייבו? הנה התשובה פשוטה וכבר אמרנו זאת במאמר על הנבואה. בידוע שכל חברה זקוקה למערכת חוקים כדי להשמר ולחיות חיים תקינים וסבירים והציבור עצמו בוחר לו, בדרך זו או אחרת, את האנשים שיקבעו את החוקים אף אם אינם מקובלים על כולם. והואיל והלך רוח הציבור משתנה עם הזמנים הרי שבכל דור ודור צריך לתקן תקנות וחוקים בהתאם לזמן ולמצב והוא אומרם "יפתח בדורו כשמואל בדורו". אם כן מה ההבדל בין מערכת חוקים הילכתית יהודית לכל מערכת חוקים מודרנית? ההבדל הוא במקור הסמכות בקביעת החוקים ואכיפתם. בעוד שבמדינה דמוקרטית הציבור בוחר את נבחריו כדי שיקבעו לו חוקים, והמחוקק (בית הנבחרים, כדוגמת הכנסת) שואב מכח בחירה זו את סמכותו לשנות ולקבוע חוקים (אף לאכוף אותם ע"י הרשות המבצעת כלומר השוטרים ולשפוט על פיהם ברשות השופטת, הם בתי משפט) הרי שהדת היהודית שואבת את הסמכות ישירות מאלהים. הוא המחוקק והוא השופט והוא המעניש. וזאת תדע כי בדת ניצב האלוהים במרכז ואילו בדמוקרטיה ניצב במרכז האדם. אלוהים אינו רוצה בהסכמתו של איש לחוקיו אבל בדמוקרטיה מתקבלים חוקים רק בהסכמת בני האדם, רובם או כולם. באו חכמים וקבעו שכל דבריהם, לרבות דברי המחלוקת, דברי אלהים חיים הם בבחינת "אלו ואלו דברי אלהים חיים". הלכו ונטלו לעצמם רשות לאכוף את חוקי האלהים (שהרי אלוהים איננו טורח באמת לאכוף חוקים כאלה) וגם קבעו שהאלהים שופט ומעניש באמצעותם. וכך, כאשר רוח אלוהים מרחפת מעל ואת דבר האלוהים בכל דור קובעים הרבנים מתחת, הצליחה היהדות להשמר לאורך זמן אע"פ שכל הדברים הללו אינם אלא יצירה אנושית לכל דבר ועניין כפי שחזרנו והראינו שוב ושוב, והבן את שכתבנו כאן כי דברים חשובים הם. דבר דעת אמת
|