על פי המסופר בפרשות הקודמות התחילו בנ"י במסעם והגיעו עד מדבר פארן, כדכתיב במדבר יב טז: "ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן".

ופרשת קרח מתי היתה? על פי רצף המאורעות צריכה היתה להתרחש מיד אחר מעשה המרגלים וכך כתב במדרש סדר עולם רבה (פרק ח): "[בני ישראל] נסעו מחצרות ובאו להן למדבר פארן בכ"ח בסיון, ובכ"ט בסיון שלח משה מרגלים… וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום… ותשעה באב היה… אחר מרגלים היתה מחלוקתו של קרח ובליעתו". וכן כתב ב"סדר הדורות".

ולפי זה תמוה מאוד מדוע טענו בנ"י בפרשתנו שכל הקרב אל המשכן יומת ואז גם מזהירם הקב"ה שלא יתקרבו אל המשכן: "לכל עבדת האהל וזר לא יקרב אליכם וכו' והזר הקרב יומת" במדבר יח א-ז. והלא כבר הזהירם הכתוב על דבר זה עוד לפני שהתחילו מסעם במדבר. את סמכויות שבט הלוי והכהנים פירט הכתוב בפרטי פרטים ואת בנ"י הזהיר במפורש : "והלוים יחנו סביב למשכן העדת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל" במדבר א נג. הרשב"ם הרגיש בבלבול הזמנים בזה, וכך כתב במדבר יז' כז : "כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו או אל כלי המשכן עם הלוים ימות שעדיין לא התרה בם הקב"ה שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת"

ודברי הרשב"ם תמוהים. וכי נעלם ממנו מקרא מפורש? איך יאמר שלא נכתב "והזר הקרב יומת" והרי בשלשה מקומות אחרים, הקודמים כביכול לנאמר כאן, כבר הזהיר הכתוב: "והזר הקרב יומת"! ואלה הם:

"ובנסע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים והזר הקרב יומת" במדבר א נא.

"ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהנתם והזר הקרב יומת" במדבר ג י.

"והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת" במדבר ג לח.

האם כשאמר מה שאמר רמז לנו הרשב"ם את דעתו האמיתית על סדר הדברים בתורה?

אבן עזרא שהבחין גם הוא בבלבול הזמנים איננו מסתתר ברמזים והוא אומר במפורש במדבר יז כז: "אז אמר ה' לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל וכו' גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים". וכן כתב במדבר טז א: "ויקח קרח – זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים". נמצא כי שניים מגדולי הראשונים נתנו דעתם על שבוש סדר הפרשיות. כל אחד משניהם לשיטתו, הרשב"ם רומז ואבן עזרא מכריז בקול כי מחבר ספר התורה שוב בלבל את סדר הדורות בכותבו את פרשת קרח לאחר פרשת המרגלים.

(ובעניין הזמנים והכרונולוגיה של סדר עולם המקובל על שלומי ישראל נוציא מאמר מיוחד ונראה שכל דבריו הם זמנים וירטואלים שאין להם כל אחיזה במציאות).

דבר נוסף שנכפל בפרשתנו הוא פרשת פדיון הבן : "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה וכו'" במדבר יח טו .

והלא כבר ציוה הכתוב בשמות יג יב: "והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'" וכן בשמות לד יט: "כל פטר רחם לי וגו'"

ונעיר, בדרך אגב, כי החזקוני כתב במדבר יח טו: "כל פטר רחם לכל בשר פרשה זו נשתלשלה בשביל ערך פדיון בכור בהמה טמאה" ודבריו תמוהים הלא אין מצות פדיון בבהמה אלא פטר חמור בלבד כדכתב הרמבם הלכות בכורים פרק יב הלכה גמ: "בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור בלבד" וגם הרי אין פדיונו בחמשה סלעים אלא כשוויו כמו שכתב הרמבם בהלכה יא: "אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו [של החמור] ונותן דמיו לכהן לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל".

תן דעתך, קורא נבון, על ההבדלים בין הפרשות כי יש סוד בדבר. בספר שמות נאמר כל פטר רחם לה' ואילו במדבר כל פטר רחם יהיה "לך" כלומר לכהן.

הבדל שני הוא כי בספר שמות כתוב פטר חמור בלבד ואילו במדבר לא מוזכר פטר חמור אלא רק "בהמה טמאה" משמע כל בהמה טמאה.

ודבר נוסף הוא שבפרשתנו מוזכר במדבר יח יד : "כל חרם בישראל לך [לכהן] יהיה" ואילו בספר ויקרא כז כח: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (ומה הוא החרם? פירושו שאדם אומר על רכושו או על אדם את מילות השבועה: "הרי הוא חרם" ויש חרם שהוא על דרך ההתנייה כגון שאמר "אם יהיה כך וכך, אזי רכוש זה או אדם זה יהי חרם").

ואיך מיישבים רבותינו את הכתובים הסותרים? מסכת ערכין כט ע"א : "חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה', נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה". והרי זה דחוק מאד ורחוק מפשטו של מקרא.

כל הקורא בכתוב "קודש קודשים הוא לה' " מבין שהדברים כפשוטם ואין מדובר כאן על מתווך כלשהו בין ישראל לקב"ה, לרבות הכהנים. הנה, כאשר באמת מבקש הכתוב לזכות את הכהנים ב"קדש קדשים" הוא אומר כך במפורש: במדבר פרק יח זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:

וראה כיצד ההפרדה בין "קודש קודשים לה'" ובין "קודש קודשים לכוהנים" ברורה ומובנת.

ואנו שרוצים ללמוד את חוקי התורה, לא נזוז מפשט הכתוב. גם כבר כתב ברוך שפינוזה, גדול הפילוסופים היהודיים, ב"מאמר תיאולוגי מדיני": "כל הכרת המקרא צריך שתבוקש מתוכו עצמו בלבד".

אבל מה משמעות אותו "קודש קודשים הוא לה' " שנאמר בחרם? הסכת ושמע דבר נורא שמלמד אותנו המקרא על מנהגיהם של אבותינו, בויקרא כז כט: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת"!

נמצא שאבותינו היו מחרימים אנשים להקדש, ודינם של המוחרמים היה מוות!

רש"י מפרש את הפסוק כך: "כל חרם אשר יחרם. היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום. מות יומת, הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך" וראה הבושה איך רש"י מסרס הכתוב. ציווי של העונש הכללי "מות יומת" נהפך ל"אדם אחד, אשר הוא נידון למוות והולך אל מקום ההוצאה להורג", הצווי "לא יפדה" פרושו לפי רש"י "כיון שהוא בדרך אל מותו אין לו ערך פדיון", וכך הצווי הכללי "כל חרם" נהפך למעשיה פרטית ונדירה על חרם שנאמר, כביכול, על אחד שחייב מיתה, בדיוק לפני הוצאתו להורג. ואין סוף לסירוס המקרא ובלבד שלא תראה תורתנו כאוסף חוקים של פראי האדם. אבל אוי לו לעושה כך. כי מי שמשבש את השפה והלשון להתאימם להשקפותיו סופו שהוא מסרס את הכתוב ומעוות את המציאות העובדתית ובלבד שלא תסתר התורה במשהו. ולעניין זה עיין קונטרס מספר 1 ו 3 ותיווכח.

ועיין בפירוש הרמב"ן ויקרא כז כט ואנו נביא את תוכן דבריו והקורא יחרד למשמע אוזניו.

ודע כי היתר הרצח של התורה בשבועת החרם איננו דיבור בעלמא. בוא וראה דוגמאות מן המקרא כי רציחות כאלה נעשו גם נעשו בדיוק על פי ההיתר מן התורה.

אחרי המעשה הנורא בפלגש בגבעה נשבעו שבטי ישראל: "מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה' המצפה לאמר מות יומת וכו' והנה לא בא איש אל המחנה מיביש גלעד וכו' וזה הדבר אשר תעשו כל זכר וכל אישה ידעת משכב זכר תחרימו" שופטים כא ה – יב.

הנה כך, בדיוק כמו שכתוב בתורה, נהגו אבותינו בזמן השופטים. נשבעו שבועת חרם ועל פי השבועה קמו והרגו את אנשי יבש גלעד ואת כל הנשים אשר אינן בתולות. רצח המונים מתועב. אוי לאזניים שכך שומעות.

הרי דוגמא נוספת: שאול המלך לפני צאתו למלחמה נשבע שמואל א יד כד -מו : "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב" ויונתן שלא שמע אכל דבש : "ויונתן לא שמע בהשביע אביו וכו' וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו" ומה היה דינו? ויאמר שאול כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן" הנה שאול נשבע והחרים את כל האוכל בדין מוות ואפילו כשנמצא שבנו יונתן אכל עמד עליו להמיתו.

ודוגמא שלישית למנהג אבותינו בזמן המקרא שמחזק את דברינו כי כך נהגו לפני צאתם למלחמה (וגם מכל סיבה אחרת) היו מחרימים בני אדם ודינם היה מוות. הנה יפתח לפני צאתו למלחמה בבני עמון נדר בחרם שופטים יא ל: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה וכו' והנה בתו יצאת לקראתו וכו' ויעש לה את נדרו אשר נדרה".

הרמב"ן שלא התרגש ממעשה נבלה כזה, כך הוא כותב : "ולכך אני אומר כי מן הכתוב (כל חרם אשר יחרם מן האדם מות יומת ויקרא כז כט) הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרין גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה" הנה כך, על דעת הרמב"ן, מספיק שיהיה היתר הסנהדרין להטיל חרם על כל דבר ובכל עניין והעובר בחרם זה הרי שמותר להורגו בלי בית דין ובלי עדים ובלי התראה שבלעדיהם אין בכלל מיתת בית-דין.

מכאן תשובה לאומרים שהמוסר האלוהי אשר בתורה עדיף על המוסר האנושי (וטענתם שהמוסר האנושי הוא משתנה והמוסר האלוהי קבוע לעד וכו' וכו') ואנו נשאל: מה יתרון למוסר קבוע אם הוא בלתי מוסרי בעליל? נמצא שלמאמינים בדבר האלוהים יש רק כחוט השערה בין לא תרצח לכן תרצח. הנה הכתוב מתירך להרוג בגלל שבועת חרם, אף שאין שום סיבה מוצדקת ומוסרית לשפיכות הדמים. וכי מה חטאה בתו של יפתח? וכן אנשי גלעד שלא רצו להשתתף במלחמה נגד שבט בנימין במה חטאו? ונשותיהן, שודאי אינן עושות מלחמה, מה חטאו? האם די בכך שאחרים נשבעו להורגם כדי שההלכה תתיר כך את דמם? איזו מין הלכה היא זו?

פי אלף טובים לנו כללי המוסר האנושיים, ויהיו משתנים ככל שיהיו, על חוקי מוסר אלוהי שכזה.

דבר דעת אמת