פרשתנו עוסקת בתחילתה בסדר עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, והיא המשך ישיר לפרשת שמיני (ויקרא י'). הנה הפסיק שם הכתוב באמצע העניין, הלך לו לפרשת תזריע ולפרשת מצורע, ורק אח"כ חזר לענייננו. אבל אנו הרי כבר אמרנו וכתבנו במקומות רבים, שאין מוקדם ומאוחר בתורה (על פי רש"י זאת משום ש"כורך המגילות" תפרן שלא על הסדר הנאמר, ובעניין זה עיין מה שכתבנו בפרשיות פקודי, ויקרא וצו). אלא שגם כאן לא נשלם סדר עבודת יוה"כ. והיכן השלימו משה? בספר במדבר כט ז' –יב : "ובחדש השביעי בעשור לחדש וכו' ועשיתם עלה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד וגו' ". וההפרדה באמצע העניין קשה, ונחלקו רבותינו מה טיבו של איל זה של יוה"כ. ביומא ע' ע"ב: "ר' אומר איל אחד האמור כאן (ויקרא טז ה') הוא האמור בחומש פקודים (במדבר כט ח') ר' אלעזר בר'שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש פקודים". הנה, אם היה הקב"ה מקפיד על מלאכת הכתיבה, היה מסדר במקום אחד את סדר העבודה והיה חוסך מאיתנו מחלוקת חכמים.

עכ"פ מן המקרא אתה למד שעיקר עבודת יוה"כ היא עבודת כהן גדול בקודש הקודשים. ובימינו, כשאין כהנים בעבודתם, היאך מתכפרים עוונותינו? הוא שתיקנו חז"ל תפילות ותחינות סליחות וכפרות. כל זה יבוא להוכיח שלא מפי כתובי התורה אנו חיים, אלא מתקנות חכמים שבכל דור ודור. ורמז לדברינו ממסכת יומא ששבעת פרקיה הראשונים עוסקים בעבודת כהן גדול ביוה"כ, ורק הפרק השמיני והאחרון עוסק בדיני הצום והתענית ומחילה וסליחה, להראותך שדור ודור וכפרתו ודור ודור וסליחתו. בימי קדם אולי לפי המתואר בתורה, אך בימינו כמעט רק לפי הלכות חכמים, והבן דבר זה היטב שהוא מיסודות הדת.

כבר כתבנו בפרשת מצורע שלא חסה תורה על דיו הסופרים, האריכה בדברים שלא היו ולא יהיו וקיצרה בגופי תורה כמו ענייני טהרת המשפחה. גם כאן אנו רואים תופעה משונה שכזו, שהתורה קיצרה בכשרות הבית. והיכן קיצרה? דווקא בהלכות שחיטה.

ומנין אנו למדים שחייבים לשחוט? בספר החינוך מצווה תנא': "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך וגו' לשון ספרי: מה מוקדשים בשחיטה אף חולין, כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת" (וכן הוא בחולין כח ע"א).

מלבד שהכתוב וזבחת מבקרך אינו אומר לקורא בר הדעת ולא כלום לעצם עניין השחיטה, הרי שכתוב אחר מלמדנו בדיוק את ההפך (שאין חיוב שחיטה), ויקרא יז יג: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו עפר". ומפשטות הכתוב משמע שאפשר לצוד את החיה והעוף ולהרגם ללא שחיטה בצוואר, ואמנם כך דעתו של רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס בחולין כז ע"ב: "אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר : 'ושפך' בשפיכה בעלמא סגי" נמצא שכל מצוות שחיטה שנוהגת בהקפדה בכל בית ובכל זמן אין לה שום מקרא כתוב אלא הרי היא בכלל הרים התלויים בשערה!

כבר מצינו מבואר בחולין כז ע"א: "אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: 'ושחט את בן הבקר' ממקום ששח (מתכופף כלומר צואר) חטהו (הכשירהו) וכו' אלא שחיטה מן הצואר נמי גמרא " פרש"י הלכה למשה מסיני. אנו רואים שרב כהנא רצה ללמוד דין שחיטה מן הצואר ממשחקי מילים (וכבר כתבנו רבות על דרכם של חז"ל לפסוק הלכות וקביעות משעשועי לשון) עד שדחתה הגמרא ואמרה שכל הילכות שחיטה הלכה למשה מסיני. הנה כאן המקום להעיר על דברי הגמרא והספרי דלעיל: "כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט והקנה וגו' " מה ראו חז"ל ללמוד באופן מיוחד מן הכתוב שיש הלכה מסיני בשחיטה? והלא כבר לימדנו רש"י ויקרא כה א: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמר מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" אם כן הלא גם מצוות שחיטה בכלל זה וצ"ע.

וכיוון שבשחיטה עסקינן ראינו לנכון להעיר על תפיסת כמה שלומי אמוני ישראל שחושבים בתמימותם שהשחיטה שחייבו חז"ל, היא הריגה הפחות כואבת (ואף פחות ממכת חשמל הממיתה כהרף) ובכך מקיימים את מצוות צער בעלי חיים. לאלה די שנזכיר את הגמרא בחולין קכא ע"ב : "הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה [לאחר השחיטה] חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה" נמצא שעפ"י ההלכה המפורשת מותר לחתוך בבשרה החי של בהמה מתייסרת בגסיסתה ולהוריד נתחי בשר לאכילה! ולא רק זאת, בגלל הזמן הרב העובר על הבהמה עד שהיא מתה לאחר השחיטה כתב הרמ"א ביו"ד סימן סז ג: "יש אומרים שיש להיזהר לכתחילה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בליבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים". היינו שמי שאינו עושה כך, אלא שוחט סתם כפי שנוהגים בימינו, גוזר יסורים ממושכים וקשים על הבהמה (גם נימוקו של הרמ"א אינו ממין הצער אלא מסיבות כשרות – שלא יספג דם רב מידי באברים) ונפש כל אדם רחום תתקומם על צער בעלי חיים גדול ונורא שיש כאן.

ואנו נוסיף עוד ראיה לדברינו, הרי עיקר שחיטה הוא בחיתוך הושט והקנה בבהמה, אבל בעוף מספיק סימן אחד: הקנה או הושט, ואין חיוב לחתוך הורידין. בוא וראה התאכזרות לבעלי החיים, השו"ע פוסק ביו"ד כא ה: "היה חצי קנה [של עוף] חתוך [ועדיין הוא חי ואינו טריפה] ושחט בו והשלימו לרוב כשר " נמצא, על פי ההלכה, שמספיק לחתוך רק עוד קצת מהקנה כדי להשלים לרוב ולהשאיר כך את העוף עד שימות. שוה בנפשך כמה כאבים יצטרך לסבול תרנגול זה, שהרי החיתוך הנוסף בקנה לא יהרגנו מיד ולא יגאלנו מיסורין אלא יתייסר זמן מרובה עד שימות.

ועוד טענה בענין זה: אם נצטוינו על השחיטה משום שחס הקב"ה על בעלי החיים להורגם באופן הפחות מכאיב הרי ודאי שכך צריך היה לנהוג אף בבית האלוהים עצמו, הוא בית המקדש. וא"כ מדוע פטרה תורה את עולת העוף משחיטה וחייבה אותו מליקה ויקרא א יד: "ואם מן העוף וכו' והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו" ופרש"י : "קוצץ בצפורנו ממול העורף וחותך מיפרקתו עד שמגיע לסימנין (לושט והגרגרת) וקוצצן".

מכל הדברים הללו אין לך אלא להסיק מה שכתבנו כבר בפרשת תזריע שהמצוות לא ניתנו לרחמים או לחסד אלא להטיל על ישראל לעשות חקי גזירותיו גם אם קשות הן ואכזריות סתם וכל זה כדי להראות שהם עבדיו ושומרי מצוותיו. אכן, אין לעבדים לחקור אחרי אדונם אלא להשתעבד לו בגוף ונפש ולקיים בכניעה ובקנאות את גזירותיו. וכך, אכן עבד הוא כל המבטל את עצמו מפני אחר ומפקיר את רצונו ואת דעתו ואת עצמיותו, נפשו כעפר לכל וכל יחודו כאין. לבני-חורין אין דבר בזוי ונקלה יותר מן העבד המתמיד בעבדותו הנרצעת.

דבר דעת אמת