פרשת מצורע אורכה 90 פסוקים, מתוכם 57 פסוקים על מצורע ובית המנוגע, 15 פסוקים על הזב, 3 פסוקים על פולט שכבת זרע ו-14 פסוקים על הנידה והזבה. כל הפסוקים מדברים על דיני טומאה וטהרה שאינם רלוונטים בזמן שבית המקדש חרב ושומם, ואין להם שייכות וקיום בימינו (חוץ מטבילת הנידה וראה להלן). ונראה שהקב"ה, אשר "התורה היתה בחיקו אלפיים שנה לפני בריאת העולם", ידע וצפה שבית ראשון ובית שני יהיו קיימים בסה"כ כמה מאות שנים מתוך כל אלפי שנות העולם, ובכל זאת טרח והאריך בפרטים רבים לזמן מועט. ולא רק זאת אלא שטרח וכתב פרשת נגעים אשר אפילו לדעת כמה תנאים לא היה כל עניינה ולא נברא, כאומרם במסכת סנהדרין עא ע"א: "דתניא: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". הנה לדעתם האלוהים, אשר ידע מראשית שלא יהיה אף פעם בית המנוגע, אעפ"כ כתב בספרו: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", והרי ידע שלא יהיה כך באמת! אלא שהאדם כותב ומתכוון והוא, יתברך, כותב ואיננו מתכוון. ולמה כתב? כדי שבני ישראל יקראו (את מה שלא היה ולא יהיה) ויקבלו שכר על קריאתם.

הנה לא רק בפרשת נגעים רצה הקב"ה לזכותנו בדרישה שאין לה ולמציאות דבר, אלא אף בפרשת בן סורר ומורה: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? דרוש וקבל שכר". וכן בעיר הנדחת: "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר".

שוב רואים אנו שהקב"ה מאריך בדברים שלא היו ולא יהיו, ומקצר בדברים הנוגעים לכל זמן ולכל בית. היכן קיצר? בדיני טהרת הנידה לבעלה.

התבונן וראה שלא נכתב בתורה כלל שהנידה צריכה טבילה כדי ליטהר,והרי די היה אם יוסיף שתי מילים בלבד "ורחצה במים", כך: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים [ורחצה במים] ואחר תטהר", ואז לא היינו מגיעים למבוכה שבידי רבותינו הראשונים. התוס' במסכת יומא עח' ע"א ד"ה מכאן: "שאלו מקמי רב יהודה גאון טבילת נידה מדאוריתא מנלן והשיב קל וחומר ממגעה ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נידה ודרשינן במסכת ע"ז (עה' ע"ב) מים שהנידה טובלת בהם, ור"י פירש מדכתיב 'והדוה בנידתה' ודרשינן בפרק במה אישה (שבת סד ע"ב) בנידתה תהא עד שתבא במים".

ואנו נתבונן בלימודם של הראשונים, ונשאל מהיכן למדו שהנידה טעונה טבילה להתירה לבעלה – נראה מיד וברור שלא קיבלו מסיני אלא ע"פ עיונם וסברתם. ומהם תקיש ללימוד חז"ל עצמם, פשיטא שאף הם לא קיבלו מסיני.

רב יהודה גאון למד מק"ו (והרי אדם דן מידת ק"ו מעצמו) וכך הוא הק"ו: אם הנידה נגעה בכלי, כתוב בתורה שהנוגע בכלי טעון טבילה: "ורחץ במים" , קל וחומר האישה עצמה שתהיה טעונה טבילה להתירה מבעלה. ומלבד הפירכא הפשוטה שאין דנים ק"ו מטומאה לענין איסור נידה לבעלה, כבר דחו התוס' את הק"ו במסכת חגיגה יא' ע"א ד"ה לא נצרכה: שאם קל וחומר יש כאן, הדין נותן שכל דיני טבילה לטהרה יהיו בטבילת איסור אישה לבעלה. והרי אין זה כך, שטבילה  לטהרה טעונה כוונת טבילה לשם טהרה, ואילו אישה לבעלה אפילו נפלה במקרה לתוך מקווה עלתה לה טבילה. הרי לך דוגמא לרבותינו שדנים ק"ו מעצמם אע"פ שאינו ק"ו.

ולפירוש השני של ר"ת, למד 'ממי נידה', בוא וראה דבר מוזר: מהיכן נלמד טבילת אישה נידה? מהכלים שלקחו בני ישראל שלל מן האויבים הגויים, ככתוב במדבר לא כג: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". הנה מלבד שמי נידה על פי פשוטו הכוונה כמו שכתב הרשב"ם: "אך במי נידה של פרה אדומה לטהרם מטומאת נפש" (וא"כ מה ענין פרה אדומה למקווה טהרה?). הרי אף דרשתם של חז"ל שהפכו מי נידה ל מקווה טהרה במסכת ע"ז עה ע"ב: "במי נידה מים שנידה טובלת בהם". דרשה זו, לדעת כמה מן הראשונים, אסמכתא בעלמא היא, שהרי טבילת כלים הנלקחים מן הגויים כלל אינם דבר תורה. וכמו שכתב הרמב"ן במדבר לא כג: "וליבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו (טבילת כלים) מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו". וכן דעת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ה': "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים". אם כן אי אפשר ללמוד מטבילת כלי עכו"ם (שאינה מפורשת בתורה) שטבילת נידה היא מדאורייתא (ואולי נאמר אם אינו ענין לכלי עכו"ם תנהו לעניין נידה, והדברים יעוררו גיחוך בכל בר דעת).

ובפירוש השלישי, של הר"י, נלמד הדבר מדרשת ר"ע במסכת שבת סד ע"ב: "דתניא 'והדוה בנידתה' (ויקרא טו לג) זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר"ע ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל 'והדוה בנידתה' בנידתה תהא עד שתבוא במים". וראה דבר פלא גדול. בא ר"ע וחלק על הזקנים הראשונים מדעתו וסברתו. המציא לימוד חדש בטענה הנובעת מענייני המציאות היום-יומית ("נמצאת מגונה על בעלה") ותלה במילים "והדוה בנידתה". הנה כל אשר יש לו שכל ישר יבין שבשתי מילים אלו, תוכל ללכת ולדרוש כל אשר חפצה נפשך: "בנידתה תהא עד שיפסיקו כאביה" או "בנידתה תהא עד שתעשה מקלחת" וכיוצ"ב (והרי ר"ע לא קיבל מרבותיו את לימודו אלא ההפך, רבותיו למדו דבר אחר לגמרי).

והרמב"ם מהיכן למד שאישה טעונה טבילה להתירה לבעלה? הלכות איסורי ביאה פרק ד' הלכה ג': "אבל נידה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת שבימים ובטבילה תלה הכתוב שנאמר 'ורחצו במים' [ויקרא טו יח; בפולט שכבת זרע הכתוב מדבר] זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול". בניין אב הוא מי"ג המידות שתורה נדרשת בהן, אבל לעניין שלפנינו לא נמצא בגמרא כלל (והמגיד משנה כתב שהוא מספרא, ולא מצאנו לימוד זה גם בספרא).

בוא וראה דבר נוסף שגרם לנו מחבר התורה בהאריכו את הטפל ובקצרו את העיקר, היא מחלוקת שנחלקו רבותינו האם מקווה הטהרה של התורה דיו בארבעים סאה מים ואפילו שאובין (כלומר אף מהברז)? לדעת הרמב"ם הלכות מקוואות פרק ד' הלכה ב': "מדברי סופרים שהמים השאובין פסולים לטבילה", הרי לדעתו מן התורה כשרים. וכן דעת הר"י בתוס' בבא בתרא סו ע"ב: "ולר"י נראה דאפילו כולו שאוב, דרבנן". נמצא שלדעתם של גדולי ראשונים אישה שיש בביתה אמבטיה שמימדיה חצי מטר על חצי מטר על מטר וחצי וטבלה בה, עולה לה טבילה מן התורה! וא"כ כל הדברים הרמים שדיברו רבותינו בדבר המקווה הנפרד נופלים בבור.

אלא כך היה לו לכותב התורה כדי להסיר מחלוקות: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ורחצה במים ארבעים סאה אשר לא נשאבו ואחר תטהר".

חבל שהשמיט שבע מילים אשר היו מיישבות בעיות, והרחיב במצורע ובמנוגע וכפל פרשת הקמת המשכן בפרקים שלמים וגם הרחיב ברחיצת רגלי עבדי אבות ובמשא ומתן של רכישת מערת המכפלה ועוד כהנה וכהנה. ורבותינו כבר רמזו על תמיהה זו במשנה מסכת חגיגה י' ע"א: "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו הלכות שבת וכו' הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מעט והלכות מרובות".

ונסיים בפרשת הזב הצריך בשני קורבנות: אחד לחטאת ואחד לעולה. והדברים האלה אינם מתקבלים על דעת אדם במאה העשרים ואחת: על מה ולמה צריך איש חולה להביא קורבן? כי מהו הזב? כתב רש"י ויקרא טו ב': "זוב דומה למי בצק של שעורין [כלומר מיימי ונוזל] ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת (שלא יצא ממנה אפרוח) שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרה". גם עיין ערך זיבה באנציקלופדיה העברית וראה שזוהי מחלה דלקתית מוגלתית הידועה כבר מימי קדם, מן המאה ה- 16 לפני הספירה (והיא נזכרת בפפירוס אברס), וכן תיאר את המחלה היפוקרטס.

הנה במקום לשלוח את החולה לרופא ולטפל במחלתו, מחייבים אותו בקורבנות. והרמב"ן טו יא כתב: "וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים וצריך לתת הודאה לשם שריפא אותו וטיהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי". ולטעמו זה של הרמב"ן הרי צריך היה כל חולה מסוכן שיצא מחוליו להביא שני קורבנות ולא רק הזב.

ואם תתבונן היטב וביושר תראה שהתורה יחסה לזב דברים שמעבר למחלתו, שהרי טמאתו והצריכה אותו לטבול במקווה ולהביא קורבנות וכיוצ"ב מעשי פולחן. וכל אלה מקורם בפחד מן המחלה ובאמונות תפלות של ימי קדם, שהחולי הוא תופעה על-טבעית ומסתורית כמו שמצינו גם בעניין הנידה, ועיין מה שכתבנו בעניינים אלה בקונטרס 7.

דבר דעת אמת

0