פרשת שמיני עוסקת בחיות, עופות ודגים המותרים באכילה. בעניין החיות כתבנו מאמר נפרד (עיין קונטרס 3) ומאמר נוסף באמתחתנו והוא יצא לאור בקרוב. כאן באנו לדבר בעניין העופות, ובטרם נתבונן בידיעת חכמים בעופות, ראוי להדגיש שפרשה זו נשנית ע"י משה בספר דברים פרק יד בשינויים קלים.

כבר ציטטנו בפרשת צו את אבן עזרא שמות כ' א', שמשה שינה את פרשות התורה והקפיד רק על משמעות הדברים ולא דקדק לצטט את דברי אלוהים מילה במילה.

ומה אמרו חז"ל על כפילות זו?

בכורות ו' ע"ב: "רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים [אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה, רש"י] אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה [ששניהם אסורים באכילה. ולדעת חכמים גמל הנולד מן הפרה מותר באכילה! והרי כל בר דעת מבין שאין במציאות גמל הנולד מן הפרה] אלא מעתה [שלומדים מכפילות הפרשיות דין חדש] שפן שפן, ארנבת ארנבת, חזיר חזיר להני הוא דאתי? [מאי דרשי ביה, רש"י] אלא לכדתניא: 'למה נשנו? בבהמה מפני השסועה [חיה דמיונית "שיש לה שני גבין ושני שדראות" והיא איננה מנויה בויקרא, וחז"ל הוסיפו חיה דמיונית זו שאינה בנמצא ואף סרסו הכתוב] ובעופות מפני הראה [שכתובה בדברים ולא בויקרא] גמל גמל נמי להכי הוא דאתא [כלומר כפילות הגמל נשנתה משום השסועה ומדוע ר' שמעון לומד ממנו לאסור גמל בן פרה] כל היכא דאיכא למדרש דרשינן".

כלומר כפילויות – "שפן שפן", "ארנבת ארנבת", "חזיר חזיר" – שאין לומדים מהן, כלום אנו אומרים שנשנו בגלל השסועה אך גמל שאפשר ללמוד ממנו ואפשר לדורשו דרשינן ליה.

הרי לך עדות שלימודי חכמים אף בגופי תורה רק מדעתם הם, דאי מסיני מה שייך למימר היכא דאיכא למדרש דרשינן ליה, כי לגבי דברים שמסיני לא יכול להיות "היכא דאיכא", הרי מה שנאמר בסיני הוא שנאמר. והבן זה היטב כי רבים יש כאלה.

ובמדרש תנאים דברים פרק יד: "מפני מה נשנו במשנה תורה? בבהמה מפני השסועה, ובעוף מפני הראה, ללמדך שלא יהא אדם בוש לומר שכחתי, והרי הדברים קל וחומר ומה אם משה חכם החכמים גדול הגדולים אבי הנביאים לא בוש לומר שכחתי מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר שכחתי".

נמצא על פי מדרש זה דבר עצום! והוא שמשה כתב שוב את פרשת החיות משום ששכח את השסועה, והראה שאמר לו האלוהים לכותבם בספר ויקרא וכשנזכר החליט לכותבם בספר דברים, נמצאנו למדים שמה שנאמר "שהקב"ה אומר ומשה כותב" (ב"ב טו) לא מיד על הר סיני כתב אלא אח"כ ומהזכרון, ולפעמים לגמרי שכח לכתוב ורק אח"כ, כשנזכר, שנה אותם בספר דברים. ומי יבוא ויגלה אוזננו על מה ששכח ולא נזכר כלל? ויידום המשכיל.

הבה נחזור לפרשת העופות. בספר ויקרא מנויים עשרים עופות אבל בספר דברים עשרים ואחד (הראה הוא העוף ששכח משה לכותבו בויקרא). אלא שבפי אביי, חולין סג ע"ב, פרשנות אחרת: הדאה בויקרא היא היא הראה שבדברים. ודבר נוסף אומר אביי: "ואת האיה והדיה למינה" עוף אחד הוא, ולמה שינה משה רבינו את שמותיהם לכדתניא: "רבי אומר אקרא אני איה, דיה למה נאמר? [די היה לי בקריאת איה שהרי היא עצמה דיה ולמה נאמרה דיה, רש"י] כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא דיה, אתה קורא דיה והוא קורא איה, לכך כתב במשנה תורה 'והראה ואת האיה והדיה למינה' " (וכך לדעת אביי מנויים בספר דברים רק 20 עופות).

אבל ר' אבהו דעה אחרת לו: "דאה וראה דיה ואיה אחת היא" (ואז לדעתו יש רק 19 עופות), ובענין תמוה ומוזר זה די אם נזכיר את שאלתו של ר' יונה שהובאה באבן עזרא ויקרא יא יג: "איך יתכן לומר השמר לך מהאריה והליש" (כלומר אם מין אחד הם מדוע צריך להזהיר מן האיה וגם הדיה) ותירוצו של אבן עזרא אינו עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל, ועיין בפירוש רב סעדיה גאון שפירש את האיה הדיה והראה כשלושה עופות שונים.

ואיך יעלה על לבך שחכמים היו בקיאים בעופות? הרי הם מעידים על עצמם שאינם בקיאים ואף לא הלכו לבדוק כלל אלא כל דבריהם הוא דרך לימוד בבית המדרש ולא יצאו לשדה לראות את העופות. וכמו שכתבו התוספות חולין סא ע"א ד"ה כל עוף דורס טמא: "ואם תאמר היכי קים להו לרבנן הך מילתא [שכל עוף דורס] וכי קניגי [ציידי חיות] או בליסטרי [מורי קשת] היו שבדקו את כל העופות הטהורים ואין שום עוף דורס? וכו' ויש לומר דשמא קבלה היתה מימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס".

כבר כתבנו במקומות רבים שרבותינו כאשר אין להם מקור וטעם אומרים ש"קבלה היא בידי חכמים", ולא שבאמת כך קיבלו אלא כמו שדברי התוס' עצמם מוכיחים והוא אומרם "שמא קבלה היתה" וספק קבלה נעשה תירוץ.

ואם לא די בכך הרי לך גמרא בחולין סג ע"ב: "נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, אמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן, בעי ר' זירא רבו חכם או רבו צייד? תא שמע דאמר ר' יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן אי אמרת בשלמא רבו צייד שפיר [מובן] אלא אי אמרת רבו חכם, בשלמא שמייהו גמיר להו אלא אינהו מי ידע להו". כלומר החכם אומנם בקיא בשמות העופות אך אינו יודע לזהותן בשטח. והוא שאנו אומרים שחז"ל קבעו את ההלכה ללא בדיקת המציאות, ולא טרחו לצאת השדה ולבדוק העופות בעיניהם.

ולכן פסק הש"ך יו"ד פב סק"א: "עוף זה התיר לי רבי הצייד, אבל אינו נאמן לומר עוף זה התיר לי רבי חכם".

הרי לך פסק הלכה מפורש שהחכם אינו בקיא בעופות אלא הצייד או הזואולוגים של ימינו שחוקרים רבות בשנים את סוגי ומיני העופות והחיות, עליהם נסמוך ולא על החכמים.

ולכן גם הביאה הגמרא מקרה שטעו חכמים בהיתר אכילת תרנגולת, חולין סב ע"ב: "אמר רב פפא תרנגולא דאגמא אסירא תרנגולתא דאגמא שריא וכו' דריש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה דדרסה ואכלה" (ממשמעות הלשון משמע שתרנגול הזכר אסור והנקבה מותר אע"פ שאותו המין ועל דבר מוזר זה עיין תוס' נידה נ' ע"ב ד"ה תרנגולתא).

וכאן נמצא שרב פפא לא ידע שתרנגולת האגם דורסת היא, והתירה בטעות עד שכתב רש"י חולין סב ע"ב מחמת מקרה זה: "ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור, ושלא מסרו לנו  יש לחוש".

וכדי להמחיש לך את כל הבלבול שבזיהוי העופות בוא וראה מה קרה כאשר החליטו לבדוק את הדברים במציאות. נצטט את דברי החזו"א יו"ד סימן יג: "יש לתמוה דהתוספות (חולין סב ע"א ד"ה מפני) כתבו דריב"ם בדק את הקורביל (עורב) ומצא בו אצבע יתרה וזפק ואין קורקבנו נקלף והר"ן כתב דקור"ב שהוא העורב יש לו אצבע יתרה וקורקבנו נקלף ואין לו זפק, ונראה דאותו של הריב"ם הוא זרזיר ואותו של הר"ן הוא סנונית. עוד יש לתמוה דהתוספות (חולין סב ע"ב ד"ה מאי ספקייהו) בדקו עוף קוונ"א (דומה לינשוף) שיש לו לסתות כבני אדם ומצאו בו אצבע יתירה וקורקבן נקלף והר"ן כתב שם בשם הרמב"ן דאין קורקבנו נקלף וכו' אפשר זה שבדק הרמב"ן הוא מין אחר".

והחזו"א עצמו לא טרח לסגור את הגמרא, לצאת ולבדוק ולחקור אצל הזואולוגים מינים אלה מה הם, ולהכריע בדבר באופן מדעי. אלא ישב בבית מדרשו ודרך הפילפול והלימוד כתב "אפשר זה שבדק הרמב"ן הוא מין אחר". ועוד הוא הולך ומערבב את העורב עם הזרזיר ועם הסנונית בחוסר ידע מוחלט רק משום שכך ראה בגמרא חולין סב ע"א שהזרזיר יש לו זפק, והסנונית שקורקבנו נקלף.

לאחר דברינו אלה אין לנו אלא לקבל את דברי ד"ר מרדכי ברויאר (וכן דעתו של ר' שמואל הכהן) המובאים בכתב עת "מגדים" גליון יד תשנ"א.

שם יש מאמר של הרב יעקב מידן כמבוא למאמרו של ח. חפץ על מלכות פרס ומדי. והנה אע"פ שהנידון שם הוא ידיעת חכמים בכרונולוגיה של הזמנים והדיון הוא על היעלמם של 170 שנה בזמן ממלכת פרס (ועיין מה שכתבנו אנחנו במאמר על השמיטה), הדברים שם נכונים גם לעניין ידיעת חכמים בבעלי החיים.

"פרסם ד"ר מרדכי ברויאר את מאמרו 'הוראת היסטוריה ואמונת חכמים' (שמעתין שנה ט [תשל"ג] גליון 36 – 37) ובו טען שחז"ל לא התכוונו למסור לדורות מידע היסטורי אלא ללמדנו השקפת עולם וממילא בלימוד הכרונולוגיה וההיסטוריה של מלכות פרס אנו יכולים לפסוח על דעתם של חז"ל וכו'. בדרך זו הלך אף ר' שמואל הכהן בספרו מבוא לספרי שיבת ציון במקרא וכתב: 'חז"ל ראו בדברי הנביאים ןהכתובים ספרי מוסר ליישר לבות בני ישראל ומעשיהם וכו' חז"ל לא חקרו היסטוריה וכרונולוגיה ודבריהם נאמרו מתוך מגמות חינוכיות ולפי השקפה מיוחדת על הארועים ההיסטוריים שלא לפי ראות עיני אדם פשוטות' "(ועיין גם בהערת הרב מידן שחולק על דבריהם).

בהחלט דעתנו כדעתם, ולא רק בענייני היסטוריה אלא אף בכל דבר הקשור למחקר המדעי וידיעה בתחום הזואולוגיה שהרי דבריהם לא נאמרו כזואולוגים או כלשון התוס' : "וכי קניגי או בליסטרי היו שבדקו את כל העופות". אלא פסקו הלכה מתוך הלימוד עצמו בלבד. נמצא עולם הלימוד מרחק ת"ק פרסה מעולם המציאות.

אנו נביא לך דוגמא נפלאה לדבר זה ואתה תקיש לשאר.

המשנה בחולין מב ע"א מונה את הטריפות, ואחת מהן: "ניקב הלב לבית חללו".

וכתבו התוס' ד"ה ניקב הלב: "וניטל הלב והריאה לא איצטריך למיתני דבכלל נקובים הם". הרי לך שבדרך הלימוד אסרו את החיה שניטל לבה, וכך, בלי שום בדיקה של העובדות, פסק השו"ע יו"ד מ' סימן ה': "ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי, טריפה". והרי רק מי שלא הרים אף פעם את עיניו מן הגווילים אל המציאות יוכל לטעות כך בחיה שהיא ממשיכה לחיות בלי לב!

ועל זה כתב היד יהודה סימן מ': "הוא ברור כשמש דאי אפשר לשום בעל חיים לחיות בלא לב כי הוא מקור וראשון לכל האברים וכו' על כן אישה שבאה ואמרה דלא היה נמצא לב בתרנגולת הוא שקר גמור".

נמצא שמה שאסר השו"ע אסר מחמת הלימוד, ללא בחינת ובדיקת העובדות, וברור כשמש ל"יד יהודה" שבחן את המציאות לפסוק להיתר.

ואנו נעמוד ונשתומם. איך זה פסקו חכמים הלכות שאין להן ידים ורגליים מציאותיות כלל. ניחא בדברים שבהן ניתן העניין כולו להמצאת אדם, כמו תפילין או ציצית שאין להם מציאות עצמאית בטבע. אבל בענייני עופות וחיות, ארץ וגרמי שמים, מבנה הגוף והאיברים – הרי כל מה שצריך אדם הוא לפקוח עיניים ולשים שכל, להתבונן ולהבין. וכל הבונה בניינים המרחפים באוויר ולומד את המציאות מהקשי אותיות וחיבוט פסוקים זה בזה, אל נא יתפלא אם פתאום נשמטה קרקע מתחתיו.

דבר דעת אמת