"דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וכו'ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב ב'-ח')

פרשתנו עוסקת ברובה בעניין המצורע, והיות ואין אנו יודעים צרעת זו מהי (האם מחלה היא או טומאה) הרי היא בבחינת דרוש וקבל שכר, וכמו שרמז הרשב"ם יג ב': "כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום".

כך דרכה של תורה: להאריך בדברים שאינם חשובים לנו ולקצר בגופי תורה. וכמו שכתבנו במקומות רבים, וכן כתב האבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה: "ולמה במצות נגע צרעת מבוארים המשפטים שהיא מצוהלאדם אחד ולפרקים מעטים, ומצות המועדים חיוב לכל ישראל בכל זמן ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן רק נחפש כה וכה ברמיזות?" ואכן דבר מוזר הוא.

בפרשה זו נתעכב בדין האישה היולדת, וכבר מצאנו בעניינים אלה לחכמים שאומרים דברים שאינם נכונים עובדתית. (ולענייני אי הבנתם של חכמים בגוף האשה ותהליכי המחזור החודשי עיין גם קונטרס 7 שלנו.)

הגמרא במסכת נידה ל' ע"ב מביאה את דעת ר' ישמעאל, המסביר מדוע אישה היולדת זכר ימי טהרתה לאחר ארבעים יום מן הלידה, ואילו היולדת נקבה ימי טהרתה שמונים יום מהלידה – משום שיצירת הוולד הזכר (עד שאבריו, צפרניו ושערו מתהווים ברחם האישה) נמשך ארבעים יום, ואילו לנקבה נדרש פי שניים זמן (עד שאבריה וצפרניה מתהווים) כלומר שמונים יום! ואין צורך לומר שדברי ר' ישמעאל דברי הבל הם, שהרי אין שום הבדל בין זכר ונקבה במשך הזמן של יצירת הוולד.

אבל מה שראוי הרבה יותר לתת עליו את הדעת הוא הדיון בין חכמים (שסוברים שיצירת הוולד בין זכר ובין נקבה ארבעים יום) לר' ישמעאל:"אמרו לו [חכמים] לר' ישמעאל מעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוסשנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות [ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם,רש"י] ובדקן ומצאן זה [זכר] וזה [נקבה] לארבעים ואחד [כלומר עשו בשפחות ניסוי מדעי אכזר: עיברו אותן, ולאחר ארבעים יום חתכו בטנן ומצאו שגם הזכר וגם הנקבה נגמרה יצירתם] אמר להם אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאים לי ראיה מן השוטים וכו' ומאי ראייה מן השוטים אימר נקבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר [כלומר האישה שנמצא בה נקבה נתעברה ארבעים יום קודם שעשו בה את הניסוי] ורבנן [מה משיבים על טענת ר' ישמעאל?] סמא דנפצא אשקינהו [השקו את השפחות בסם המפיל ולדות קודם שעיברו אותן] ור' ישמעאל [משיב]: איכאגופא דלא מקבל סמא [יתכן שהסם לא השפיע על האישה]". ועיין שם עוד מקרה דומה רק הפוך, עם קלפטרא מלכת יוונית.

ושני דברים חשובים מאוד אנו למדים מגמרא זו. האחד שראייה מלימוד הפסוקים גדולה מן המציאות העובדתית, כאומרם "אני מביא לכם ראייה מן התורה ואתם מביאים לי ראייה מן השוטים", כאילו אמר "יודע אני את הדברים מן הספר ואין לי עניין בעובדות מן המציאות!" (ובכלל דברי ר' ישמעאל תמוהים, במיוחד שראייתו מן התורה קלושה ביותר. מהיכן למד? "ואם נקבה תלד" שהוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה ואעפ"כ היה נחרץ בדעתו לסתור את תוצאות הניסוי בדרך דחוקה, שגם התעברה השפחה עוד מקודם וגם הסם שנתנו לה לא פעל להפיל הוולד.)

והנה, עד ימינו אלה רואים אנו חסידים שוטים לרוב המעדיפים דבריו של רב או מנהיג, גם אם הבל המה על מה שרואים בעיניהם ושומעים באזניהםומבינים בשכלם ומסיקים בהגיונם. ועל אלה אומר הכתוב: "אם תכתוש אתהאויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אוולתו" (משלי כז כב).

דבר שני שאנו לומדים מגמרא דלעיל שחז"ל הבינו את הדברים המציאותיים לא מתוך תצפית ובדיקה אלא מתוך עיונם בכתובים, ופעמים שמחזקים דבריהם על פי ניסוייהן של אומות העולם ופעמים שסותרים את דברי הגויים ואפילו בדוחק, ובלבד לקיים דבריהם שלהם. היום שהבדיקה והניסוי מדוייקים ואין בהם דופי (כי זו דרך המדע) ר' ישמעאל לא יוכל להכחיש את המציאות כמו שעשה בימיו.

השאלה השנייה בפרשת היולדת הנושאת תשעה ירחי לידה ובעצב יולדת בנים (ואע"פ שאיננה מצווה בפריה ורביה כגבר, על כל פנים מסייעת היא לו במצווה רבתי זו), מדוע היא צריכה להביא קורבן? ולא קורבן אחד היא מביאה אלא שניים – אחד לעולה ואחד לחטאת. וכי מה חטאה זו? שאלה זו שאלו תלמידים את ר' שמעון בר יוחאי, נידה לא ע"ב: "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להם בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" ודברי רשב"יתמוהים, וכמו שהפריכם ר' יוסף: "קורבן שבועה בעי איתויי" (קורבן שבועה צריכה להביא ולא עולה וחטאת).

עכ"פ רואים אנו גם כאן שחכמים נותנים טעמים לתורה, ואינם אומרים גזירה גזרתי חוקה חקקתי; ואף מצינו לר' שמעון שלומד טעמא דקרא ואף מכריע הלכה על פי טעמו, בדברים כד יז "לא תחבול בגד אלמנה" (לאתקח משכון מן האלמנה, אונקלוס), ומפשטות הכתוב כל אלמנה בין ענייה בין עשירה, אבל ר' שמעון אומר בבא מציעא קטו ע"א: "עשירה ממשכניןאותה ענייה אין ממשכנין אותה [ומה הטעם?] שאתה חייב להחזיר לה [את המשכון] ואתה משיאה שם רע בחברותיה" (כוונה שיחשדוה בדבר ניאוף).

אבל מאידך מצינו לרבותינו שכל המצוות גזירות הן כמבואר בברכות לגע"ב: "האומר על קן הציפור יגעו רחמיך וכו' משתקין אותו וכו' מפני שעושהמדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות", ופרש"י: "והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו".

ואפילו למצוות שהמוסר הפנימי מודה בהן אנו חייבים להתיחס כגזירות,כמבואר בסנהדרין עו ע"ב: "המחזיר אבידה לכותי [גוי] עליו הכתוב אומר'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו' ", ופרש"י: "השווה [משיב האבידה] וחיבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו שאף לכותי עושה כן שלא נצטווה עליהם".

הרי לך שהמצוות לא באו לצרף ולזכך את הבריות אלא גזירה משמים,ודבר זה בניגוד לדעתו של הרמב"ן דברים כב ו': "וכן מה שאמרו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות לומר שלא חס על קן הציפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעים בבעלי הנפש הבהמית וכו' אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות שלא נתאכזר וכו' אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות".

ואיך יסביר הרמב"ן שאין משיבים אבידה לגוי? אם באה התורה ללמדנומידות טובות, דווקא ראוי שנשיב האבידה כי מידה טובה היא לנו להיות הגונים ומשיבי אבידות ואפילו המשיב לגוי עושה טובה לנפשו שלו, אלאע"כ המצוות גזירות הן בלא טעם ונימוק ולא באו ללמדנו דבר.

היוצא מכל דברינו אלה, שאין לרבותינו משנה סדורה בטעמי המצוות,האם ניתנים להסבר אנושי או שהן גזירותיו יתברך. וכמו שמצינו אפילו לרמב"ם שסותר עצמו בעניין זה, ב"מורה נבוכים" מביא הוא טעמים אנושיים למצוות. וכך כתב בחלק שלישי פרק מח: "שתי דעות אשר זכרנום רוצה לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד [הן גזירותיו] ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני [שיש טעמים לתורה]". ואילו בהלכות תפילה פרק ט' ה"ז: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן הציפור שלאליקח אם על בנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצוות אלו גזירות הכתוב הן ואינם רחמים".

וזו אחת הדוגמאות למעשי שלומי אמוני ישראל של ימינו. כשנוח להם לאלה טעם המצווה ויודעים שתתקבל על דעת כל הבריות אומרים אותה לתלמידיהם ומשבחים את ההגיון והטעם שבה. אבל כשאין טעם המניח את הדעת אומרים גזירת הכתוב היא.

אולי ישנסו סוף סוף מותניים ויכריעו הכרעה ברורה: האם המצוות באו לצרף את הבריות? וא"כ יצטרכו לנמק מדוע אין משיבים אבידה לגוי ומלווין אותו בנשך וכיוצ"ב מעשים קשים לאדם ההגון. אבל אם הן גזירותיו יתברך ללא שום טעם והסבר אזי למה לנו להתעסק בטעמים אפילו של מצווה בודדת, כי גם לא תרצח ולא תנאף גזירות הם, ואין בינן ובין הגינות אנושית ולא כלום.

דבר דעת אמת