וגם בדברים יא' יח' "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עינכם".

מפשוטו של מקרא אין אנו יכולים ללמוד על התפילין ולא כלום. וכמש"כהרשב"ם "לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך".

ובבאור פסוק זה אנו נזקקים לתורה שבעל פה היא הלכה למשה מסיני כמבואר ברמבם הלכות תפילין פ"א ה"ג "עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין וכו' שניים הן בכתיבתן ושמונה בחיפוין וקשירת רצועותיהן "

ולכן חובה עלינו לבאר: הלכה למשה מסיני מהי? לפי פשוטו כוונת הדברים כדברי הרמבם בהקדמתו לסדר זרעים "ודע כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה נתנה לו בפירושה וכו' והנה לך משל שהקב"ה אומר למשה בסוכות תשבו שבעת ימים אחרי כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא הנקבות ושאין חולין חייבין בה ולא הולכי דרכים וכו' ".

וה"ה על הלכות תפילין שניתנו מסיני כשאמר הקב"ה למשה והיה לאות על ידך ביאר לו שצריך שיהיו כתובות בדיו ובקלף.

אך כשתעמיק בדבר תראה שאין הדברים פשוטים כלל, ובענין זה נבאר לך דבר גדול לפי עניות דעתנו. הרמבם בהקדמתו לסדר זרעים מבאר שהלכה למשה מסיני הם מהדברים שלא נפלה בהם מחלוקת ומנה שם את ההלכות שהן מסיני והן מעטות וביניהן מנה את "החזן רואה מהיכן התינוקות קורין" (ואין חוששין להטיית הנר בשבת) ודבר פלא הוא שהרי כל עניין זה שלא לקרוא לאור הנר שמא יטה סייג חכמים  הוא והיאך אפשר לומר שתולדה של סייג חכמים (שהחזן מותר לו) זה אמר  משה בסיני?

וכן מנה הרמבם "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הלכה למשה מסיני" והדבר תמוה מאד, הרי ביבמות טז ע"א מבואר שדין זה הוא תקנת חכמים שהרי עמון ומואב אין בהם קדושת א"י כלל והוא אומרם" עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים  כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא , והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" הרי לך שעמון ומואב בכניסת בני ישראל ממצרים לישראל נהגה בהן שביעית והיו פטורים מן המעשרות והיאך אפשר לומר שהוא הלכה למשה מסיני? (וכי מה תאמר, כביכול, אותה הלכה? ש"בתחילה תנהג שביעית בארצות עמון ומואב ואח"כ יחטאו ישראל וילכו בגלות ואח"כ ישובו אבל לא יכבשו אותן הארצות שוב ולכן לא תנהג בהן שמיטה כלל אבל כדי שיסמכו עליהן עניים ינהיגו בהן מעשר עני וזו הלכה למשה מסיני" והרי זה מגוחך לחלוטין).  ואכן, הכסף משנה מהלכות מתנות עניים פ"ו ה"ה כתב "ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בהלכות תרומות ידע דלאו דוקא "  החיד"א בספרו מחזיק ברכה הלכה רעה' תמה על הכסף משנה שהרי הרמבם מונה בהקדמתו לסדר זרעים כהלכה למשה מסיני.

ולעצם דברי הרמבם שהלל"מ אין בה שכחה ומחלוקת גם דבר זה תמוה מגמרא ומסברא, מגמרא הרי גמרות רבות נחלקו בדבר הלכה למשה מסיני ועיין חוות יאיר תשובה קצב' שהאריך בענין זה בטוב טעם ודעת. ומסברא , על מה ולמה דבר שעובר בעל פה מדור לדור אין בו שכחה, הגמרא בעירובין דף כא' ע"ב שואלת "אם יש בהן ממש בדברי סופרים מפני מה לא נכתבו אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" ושאלו התוס' ד"ה מפני מה , מדוע לא נאמרו דברי הסופרים למשה בסיני ויעבור בעל פה ולא יכתבו ספרים? והשיבו כדי שלא ישתכחו, ואנו עומדים נרעשים מדברי התוס' וממשמעותם: דברי סופרים למרות שהם משובחים לא ניתנו מסיני שלא ישתכחו! הא אתה למד שהלכות מסיני מועדות להשכח!  וכיון שתורה מסיני נשכחת לכן השאירו לחכמים שיוציאו דבריהם על פי סברתם ועיונם. הרי זה דבר שאחריתו מי ישורנה שהתוספות מעמיד בספק את כל עניין הקבלה מדור לדור (אילו היה סומך על שושלת הקבלה מדור לדור הרי לא יתכן שיסבור כי תשתכח הלכה מסיני).

דבר נוסף שצריך אתה לדעת שהגמרא פעמים רבות, כאשר היא מנסה להביא ראיות לדין מסוים ואינה מוצאת, מסיקה שדין זה הלכה למשה מסיני כמבואר בנידה לב ע"א שמנסה הגמרא להביא ראיה שתינוקת בת יום אחד שראתה דם היא נידה ולבסוף הסיקה "אמר רבא הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי" ואף הראשונים נהגו כן, ועיין בתוס' קידושין יז ע"א ד"ה ונילף ריקם "וא"ת בעולת ראיה גופא מנא לן דבכל שהוא ? וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני" הרי לך ראייה כי כאשר לא יודעים מקור הדין קובעים שהוא הלכה למשה מסיני. ראה זה והבן: לא שקיבלו מרבותיהם שקיבלו מרבותיהם שקיבלו מסיני אלא מתוך עיון וסברא כשלא מצאו טעם ומקור לדין קבעוהו הלכה למשה מסיני, וכן מבואר במסכת סוכה מד ע"א "אמר ר' יוחנן ערבה יסוד נביאים והאמר ר' יוחנן ערבה הלל"מ ? שכחום וחזרו ויסדום".

וכך הוא ביאור הדברים ויתכן שזה גם דעתו של הנשר הגדול , כל ההלכות והדינין חכמים קובעים על פי עיונם וסברתם לפי זמנם ולא שבאמת קיבלו בשושלת הקבלה עד משה, והם גם קבעו את תוקפם וחומרתם, יש שקבעוהו כדין תורה והוא החמור ביותר ויש שקבעוהו כהלכה למשה מסיני ויש שקבעוהו כתקנת חכמים. עכשיו מובן מדוע מנה הרמבם תקנות חכמים כהלכה למשה מסיני , והבן יסוד זה היטב.

גם בשובנו לפסוק דלעיל מפרשת השבוע צא וראה שהרמבם קבע בהלכות תפילין שהדיו הוא הלכה למשה מסיני ודעת התוס' גיטין יט ע"א ד"ה דיו , סוברים שדיו צריך רק בספר תורה, ועיין בבה"ל או"ח לב' ג' ד"ה בין שיש בו עפצים שנחלקו הפוסקים מהו דיו וממה הוא עשוי, וכן לענין קשר של תפילין המבואר במסכת שבת סב' ע"א "אמר אביי דל'ת של תפילין הלכה למשה מסיני ואמר אביי יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני " והתוס' סוברים שקשר של דלת ויוד אינו מסיני. א"כ לא עברו מחתימת התלמוד עד תקופת הרמבם והתוס' אלא כ 700 שנה וכבר נשתכח, וממשה עד חתימת התלמוד עברו כ 1700 שנה עם צרות, גלות ושכחה צא וחשוב הלכה למשה מסיני מה היה עליה.

אפילו ההלכה שכותבין 4 פרשיות בתפילין אין לו מקרא כתוב ונחלקו במקור הדין ר"ע ור' ישמעאל בסנהדרין ד' ע"ב ר' ישמעאל לומד מריבוי טוטפות ור"ע לומד טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים, ועל זה כתב החוות יאיר בתשובה קצב' דבר גדול ועצום ואף מסכים לדעתנו כאן וז"ל "ולו הונח שנמסר למרע"ה מסיני שיהיו ה' פרשיות בתפילין שבאמת אין הכרח מן התורה למספר ארבע כמבואר בתוס' סנהדרין ד' ע"ב ואף שתלויין בהם סתרי סתרים וסודי סודות אחר שהסכימו חז"ל שיהיו רק ד' זה הוא רצונו יתברך וכפי רצונו יתברך יתעוררו הסודות וגנזי עליון ואין להאריך בזה" והוא בדיוק גמור ונמרץ שאנו אומרים כי ה"הלכה למשה מסיני" בידי חכמים נקבעה ועל פי נטיות ליבם ושכלם והוא, רצונו יתברך, "מקיים מה שגזרו".

וכאן ראוי מאד לסיים בדברי החוות יאיר בסיום תשובתו הנ"ל  "סוף דבר, אל אלוהים ה' הוא יודע כי לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בשאט נפשי בגדולות ובנפלאות רק שלא יגורתי מימי דברי מפני איש, יהיה מי שיהיה, כי תורה היא. לא כחדתי אמרי קדוש ואשר ישים אלהים בלבי אשר ממנו מערכי לב ומענה לשון אותו אדבר".

וראוי לכל אדם חושב, הדורש אמת בלבו ושכלו כי יהיו הדברים הטובים והחכמים האלה על לבבו ועל נפשו, קשורים על ידיו ולטוטפות בין עיניו. אמן, כן יהי רצון.

דבר דעת אמת