והיא היא המידה של שיעור עיסה החייבת בהפרשת חלה כמבואר בעירובין פ"ג ע"ב.

וכאן באנו לבאר את השיעורין והמידות שעליהם נאמר במסכת סוכה ה' ע"ב "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני".

הכתוב פירש לנו מידת העומר שהוא עשירית האיפָה. וכמה היא מידת האיפה? את זאת לא ביאר הכתוב, אלא חז"ל במנחות ע"ז ע"א. ומדוע צריך היה לבאר? על שום שמאות רבות של שנים עברו בין ימי מידות של מקרא לימיהם של חז"ל, ולא היו חכמים בקיאים בתורת המידות כפי שנזכרו במקרא. לפיכך נדרשו ללמוד ולהתאים מידות שלא הכירו למידות של ימיהם. ואנו נסביר העניין בלשון שתתבאר לקורא: כל שמותיהן של המידות הם שמות כלים המכילים את אותו הנפח האמור. המידה (או הכלי) שהיו ידועים לחז"ל היא הכור והסאה, וכמ"ש רש"י "וכור פשיטא להו לבני בבל דהוי שלושים סאין שהיו מודדין תבואה בסאה ובכור". ומכאן אתה למד שמידת האיפה והבת לא היתה ידועה להם אלא מן המקרא ביחזקאל מ"ה י"ד: "מעשר הבת מן הכור (מבואר שהבת שלוש סאים, שהרי הכור שלושיםסאים) עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר". נמצא שהחומר והכור מידה אחת להם. ועוד נאמר בפסוק י"א: "האיפה והבת תכן אחד יהיה", הרי שהאיפה והבת הן מידה אחת שהיא שלוש סאים.

מבואר מכאן שאת מידת האיפה אנו לומדים ממידת הבת, אבל במידת הבת יש שני כתובין המכחישים זה את זה! לגבי הים של שלמה, שמידותיו מבוארות, נאמר שקוטרו עשר אמות וגובהו חמש אמות, ועליו נאמר במלכים א' ז' כ"ו "אלפים בת יכיל". אבל בדברי הימים ב' ד' ה' "מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל", והגמרא בעירובין י"ד ע"ב מיישבת את הסתירה "ההוא לגודשא", כלומר כשממלאים את הכלי עם כל הגודש אזי נוסף לכמות שבכלי עוד חצי מהכמות שמכיל הכלי עד שפתו. מלבד שעובדה זו צריכה עיון ובדיקה יסודית (כל דורש אמת יחשב חיש קל כי כדי שתגיע "ערימת הגודש" לשעור מחצית קיבול ה"ים" עליה להתנשא בחרוט שגובהו 7.5 אמות, כלומר גובה ה"גודש" פי 1.5 מגובה ה"ים" עצמו! לזאת לא "גודש" יקרא, אלא הֹר ההר), הרי שבכלל הדבר תמוה על מה ראה מחבר דברי הימים לנקוט מידת נפחו של ים של שלמה במידת נפח שאינה ברורה, ולהתכוון שהיא כוללת הגודש בלי לומר זאת, והרי זה מן המוזרויות הגדולות. והחוות יאיר בתשובה קע"ב כתב: "איכא למידק למאי נפקא מינא שינה עזרא [שכתב את דברי הימים] מידתו ושיעורו בגודשא וניחא לי כמש"כ רש"י ושאר מפרשים בכמה דוכתי בדברי הימים שכל אותו ספר נכתב לכבוד מלכי בית דוד לכן הפליג בכל מעשיהם ומאורעות שלהם". כיוצא בדבר במסכת שבת נ"ו ע"א: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו' אמר רב: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד".

ובכלל, החוות יאיר יישב אחרת מחז"ל את סתירת הכתובים עד שקבע שמידת הבת היא שתי סאים ולא שלוש. ומכל הנ"ל הנה לא מצאנו ידינו ורגלינו בעניין השיעור של עשירית האיפה, הוא העומר, הוא השיעור להפרשת חלה האמור בפרשה.

הרי כך דרכה של ההלכה, אף אם נאמרה בתורה במפורש או הלכה למשה מסיני היא, בידוע שנמסרה לחכמים בכל דור ודור ועל דעתם אנו סומכין, והוא שאנו אומרים וחוזרים ושונים שההלכה יצירה אנושית היא, ולא מפי התורה או חז"ל אנו חיים אלא מפי החכמים שבכל דור ודור. ונביא ראייה לדבר גדול זה מהחזו"א אשר ודאי לא חשוד בדבר פקפוק באמונת חכמים, כמו שגם כתב בקובץ איגרות חזו"א ט"ו: "משורשי האמונה שכל הנאמר בגמרא [בתלמוד], בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי שהוא כח הנשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף".

טרם נצטט דבריו שמסכימים עם דעתנו מקונטרס השיעורין המופיע בסימן ל"ט בספרו, נקדים ונבאר את הבעיה החמורה שעמדה לפניו, וראה זה פלא, גם היא מענייני המידות שבהם פתחנו.

מן התורה נמסרו לנו שתי מידות: האחת "אמה" שהיא מידת אורך, והשניה מידת "איפה" שהיא מידת נפח, ולשתיהן קבעו חז"ל יחידת מדידה בסיסית: האמה היא 24 אצבעות (אגודל). עשירית האיפה שיעורה 43 ביצים וחמישית הביצה, כמבואר בעירובין פ"ג ע"ב. והנה נקבע כי שתיהן צריכות לעלות למידה אחת של נפח וכמ"ש הרמב"ם בהלכות ביכורים פרק ו' הלכה ט"ו "כמה שיעור העיסה בחלה וכו' נמצאת למד שהמידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר ושתי המדות כאחד הם עולים וכמה מכילה מידה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה".

והנה נפל דבר בתקופת ההשכלה. לראשונה החליטו החכמים לבדוק מידות אלה בניסוי מעשי, ולראות האם עולים הם בקנה אחד עם ההלכה. וז"ל החזו"א אות ה': "ומאורע זה אירע בזמן הגאונים בעל נודע ביהודה והגר"א שמצאו דמדת אצבעות ומדת הביצים אינם משתוות אצלינו, ומדת הביצים קובעת שיעור חלה מחצה ממידת האצבעות". עניין קשה ביותר! הנה השיעורין שניתנו בסיני נפלו בבור ולא נמסרו מרב לתלמיד אלא נתבלבלו. ומה נעשה עכשיו? יבואו החכמים שבדורנו ויקבעו עפ"י סברתם ועיונם. כי כך כתב החזו"א: "ובאשר לא מסתבר שהאצבעות שלנו נתרחבו מדורות הראשונים החליטו דנתקטנו הביצים וקבעו לכל ישראל לקבוע המידה על פי האגודל".

גם בדבר נוסף הכריע חזו"א לטובת שיעור האצבע משיעור הביצה, וז"ל: "ואמנם אם נתברר לו מידה מן המידות ע"פ שני החשבונות ואינם שווים יש לתפוש את מידת האגודל לעיקר שהרי מידת אמה וטפח הוזכרו בקרא", ונפלאו מאתנו גם דברי החזו"א הללו, שהרי מידת איפה ועומר הוזכרו בכתובים בדיוק כמו אמה וטפח, ומה ראה להעדיף דוקא את אלה על אלה? אך אף קושיא זו כבר אינה מעלה ואינה מורידה, אלא העובדה העצומה שהשיעורין נקבעים ע"פ חכמי הדור. וכך כתב החזו"א אות ב': "והנה כשקבעו חכמים וכו' היינו כל זמן שמצוי בידן, אבל אם אין מצוי בידן, רשות ביד חכמים שבדורות הבאים לקבוע לכל ישראל מה שנראה להם כן הבינונית בזמניהם". וכיוצא בדבר כתב באות ו': "אע"ג דביצים לא מצינו בתורה אלא בדברי סופרים, גם דברי סופרים ניתנו בסיני ור"ל ויש דברים שמסרה התורה לחכמים וגם זה ניתנה לחכמים לקבוע השיעור בביצים ובפירות וכו' כן למדנו מדבריו (של תשובת הגאון) ז"ל דשם של מידה או של משקל אינו קובע כלום כי כולן בני חליפות לבקרים". ואחרי דברים אלה, המסכימים לדעתנו בדיוק, צדק החזו"א שהכריע אף לקולא במילי דאוריתא וכך כתב באות ו': "אחרי שנקבע הלכה ע"פ הנודע ביהודה והגר"א והרא"ז מרגליות והח"ס ונתפשטה ההוראה כך הוי כאילו קבעו ב"ד לכל ישראל את המידה לפי ראות הב"ד".

והארכנו בדברי החזו"א כי דברים של טעם כתב, ואף אתה התלמיד תווכח ותראה איך שההוראה נקבעת על פי שיקול דעתם של חכמי הדור וצריך שנתיחס אליהם בחזקת כאילו ניתנו בסיני, והם הם מיסודות האמונה היהודית שתורתנו היא יצירה אנושית, וחכמי כל דור יקבעו הלכה לנטיית לבם אף בדברים שנוגעים לדיני נפשות כמו הוצאה כגרוגרת ברה"ר בשבת וכן לעניין אכילת כזית חלב שחייב חטאת, וכן לעניין שיעור עיסה החייבת בהפרשת חלה.

דבר דעת אמת