
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ' לד).
פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות, ומסיימת את תיאור הקמת המשכן. התורה מפרטת את מידותיו של המשכן וכליו בדיוק רב, לא פעם אחת אלא אפילו פעמיים: מפרק לה עד פרק מ' (ששה פרקים) ופעם נוספת, מפרק כה עד פרק לא (פרט לפרק כט המפרט את הקדשת אהרון ובניו). כך כפלה התורה ששה פרקים, כאשר ההבדל ביניהם הוא כי בתחילה היה ציווי למשה "וידבר ה' אל משה לאמר וכו' ויקחו לי תרומה" (כה א'), ובפעם השניה דבר משה לבני ישראל "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל וכו' קחו מאתכם תרומה" (לה ד'). ובזמן מעשה חזרו על המידות כולן באותו פירוט של ששת הפרקים הראשונים. מלבד התמיהה על כך שהתורה מכילה ששה פרקים לחינם, ועוד בנושא מלאכת המשכן וכליו שאינם לדורות. וכמו שכתבנו בפרשת תרומה, ששלֹמה לא בנה את בית המקדש וכליו ע"פ מידות המשכן, התבונן היטב בסדר הפרשיות וראה מה קרה כאן בסדר כתיבת התורה, אשר מבלבל את הקורא בקריאתו. בשמות פרק כד יב – "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה"; הסיום נמצא בפסוק יח – "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (לקבלת לוחות הברית). בנקודה זו מפסיק פתאום עניין מתן לוחות הברית, ומתחילים ציוויי המשכן למשך ששה פרקים ארוכים, עד פרק לא, ואז חוזר הכתוב לעניין הראשון, קבלת לוחות הברית – "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות" (פרק לא יח). והכתוב ממשיך ומגלגל סיפור מעשה העגל וקבלת לוחות שניים שנעשו ביום הכיפורים עשרה בתשרי, כדכתב רש"י שמות לג יא: "בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדברך ומסר לו לוחות אחרונות". בפרק לה שוב חוזר הכתוב לעניין המשכן, ומפרט שוב במשך ששה פרקים את שכבר ידוע היטב לקורא בכל ענייני הכלים והמידות. ורש"י (שמות לא יח), ששם לב למעשי מקוטעין שבפרשיות, כתב: "אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לציווי המשכן ימים רבים שהרי ביז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן". וכל בר-דעת המעיין היטב בכתוב, מבין שפרשת המשכן אינה במקומה הראוי, והיתה צריכה להכתב אחרי מעשה העגל, וקבלת הלוחות היתה צריכה להכתב ברצף ולא להקטע בציוויי המשכן. כי הדעת נותנת שכל עניין המשכן נאמר למשה לאחר קבלת לוחות שניים ולא לפני מעשה העגל. וכדי לחדד הדברים, בוא וראה כיצד מסבירה הגמרא. במסכת גיטין ס ע"א נאמר: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה". ופרש"י: "כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן". כפתור ופרח. מגילות קלף נטרפות כקלפים, פעם זו קודמת ופעם זו קודמת! נמצאת למד מדוע אין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל על מה ולמה ראה משה לתפור את פרשת המשכן פעמיים, במקומות שונים, ולבלבל את הקורא בסדר המאורעות? וכן גם לתפור את סיפור קבלת הלוחות ומעשה העגל במקומות שונים ומרוחקים? ואם תדקדק היטב תראה שיש הקבלה רבה בין שתי הפרשיות מפרק כג-ל' לבין פרקים לא-מ'. בשניהם יש איסור לא תבשל גדי בחלב אמו, ולאחר מכן בשניהם יש את עליית משה ההרה לקבלת הלוחות ואח"כ ציווי המשכן, ונראים דומים כתאומים, והבן דבר זה היטב כי סוד גדול יש כאן והמשכיל יידום. הרמב"ן, ששם לב לאריכות ציוויי המשכן וכפילותם, כתב: "ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה כענין מה שאמרו במדרש, יפה שיחת עבדי בתי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים שהרי פרשה של אליעזר שניים ושלשה דפין" (שמות לו ח'). וכן במדרש בראשית רבה פרשה ס': "א"ר אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא". הרי לך שהתורה שניתנה מפי הגבורה שמה דגש רב בסיפור מעשי מרחץ רגליים של עבדי האבות ובמלאכת המשכן לפרטי פרטיו אע"פ שאינו לדורות, ואת הדברים שהם גופי תורה והלכות מעשיות השאירה לחכמים לדרוש. וכמ"ש בגיטין ס' ע"ב: "א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה". ופרש"י: "רוב בכתב – רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למדרש בכלל ופרט וגזירה שווה ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן, ומיעוטה על פה שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמרה על פה". וזאת לך האות שלא מפי התורה ומרחיצת רגלי האבות אנו חיים, אלא מפי חכמים הדורשים מדעתם את גופי התורה וההלכה המעשית. בוא וראה מבוכה שגרם משה שהלך ותפר את המגילות שלא על פי הסדר, ונעתיק את דברי הרא"ש בתשובה כלל יג סימן כא: "ששאלת הא דקאמר במדרש על ארבעה דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין וכו' וקשיא לך שתויי יין עדיין לא הוזהרו דכתיב בתריה 'יין ושכר אל תשתו' וכו הא לא קשיא מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכו' וכל הפרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מילואים אלא שלא נכתבו על הסדר ואע"פ שאומר במדרש למה נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרון משל לרופא וכו' מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין". הרי לך שאין לדרוש סמוכין במקום שידוע לנו שאינו נכתב (או אולי אינו נתפר) במקום המתאים, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונהפכה מידת סמוכין למדרש בעלמא. וכיוון דאתינא למידת סמוכין נימא בה מילתא, הגמרא ביבמות ד' ע"א: "אמר ר' אלעזר סמוכין מן התורה מנין? שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר (תהלים קיא ח')". הרי לך שמידת סמוכין כלל לא נתקבלה מסיני, אלא היא עצמה נלמדת מדרשה שבספר תהילים, אשר על כן שאלו סמוכין מן התורה מנין, ור' יהודה שלא דורש סמוכין כך אמר לבן עזאי: "וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה" (יבמות ד ע"א). ונסיים במעשה האפוד, שעליו נאמר: "ויעשו את אבני השהם מסבות משבצות זהב מפתחות פתוחי חותם על שמות בני ישראל" (שמות לט י'). הגמרא בסוטה לו ע"א: "שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו וכו' וחמישים אותיות היו, עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו". והקשו בגמרא סוטה לו ע"ב: "הני חמישים אותיות? חמישים נכי חדא [חמישים %7סר אחת]וכו' [ותירצו] כל התורה כולה בנימן [בכתיב חסר] כתיב, והכא בנימין [בכתיב] שלם כדכתיב 'ואביו קרא לו בנימין". ושוב נסערת נפשנו על שיבושי ההעתקות של המקרא והמסורה, וכ"כ תרומת הדשן חלק א' סימן רלג: "אך אתמה דבמסורת דידן יש בתורה שבע עשרה בנימין מלאים ובנביאים עוד יותר וכו' וצ"ל דכל התורה כלומר רוב התורה דרובו ככולו". וכשבדקנו כמה בנימין חסר ומלא יש, מצאנו שאף תרומת הדשן יש לפניו גירסה משובשת: בנימין מלא נמצא שבע פעמים, ובנימן חסר שש עשרה פעמים. וכבר עמד על מסורה זו המנחת שי, דברים פרק לג יב: "לבנימין אמר – בכל ספרי הדפוס וכתבי יד וכו' חסר וכן במסורת [במסורה הגדולה שבידינו] שבעה עשר בנימין מלאים בכל המקרא וסידורן במסורת גדולה בפרשת וישלח וכו' ובסוטה פרק אלו נאמרים במספר אותיות החושן אמרו כל התורה כולה בנימן כתיב חסר וכו' גם בעיני נפלא דבר זה שהרי שבע בנימין הן מלאים בתורה וכ"כ הרמ"ה ז"ל ושאלתי אל החכם הנ"ל והשיב לי מה שאמרו רז"ל כל התורה בנימן כתיב לאו דוקא אלא ר"ל על רוב התורה כי רובה ככולה". וכל אלה תמיהה גדולה וקושיה גדולה על הגמרא בסוטה, שהרי אם יש בתורה שבע בנימין מלאים מה לי קושיית הגמרא בחמישים נכי חדא? ניטול אחד משבע ונצא בחמישים (ואין נפקא מינה לעניין זה ב"רובה ככולה" כלל). אבל הגמרא טורחת ומביאה כלשונו אותו מקום יחיד שבו בנימין מלא. נמצאת למד שהמסורה הגדולה אינה מתאימה לא לתורה של ימי התלמוד ולא לתורה שבידינו ובעניין זה יעמיק מבקש הדעת בקונטרס מס' 9 אשר הופץ בקהל בימים אלה ויתענג על חקירה ודרישה של שורשי הדברים. דבר דעת אמת
|