בפרשה הקודמת ביארנו את בניין בית המקדש וכליו, והראינו שחכמים בכל דור ודור הם הקובעים את המידות.

בפרשה זו נבאר את עבודת בית המקדש היא עבודת הקורבנות, שבשעת בניינו היא עיקר עבודת האלוהים. ציטטנו את הפסוק המבאר את תהליך הקידוש לכהונה של אהרון ובניו: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" (כט א').

בימינו, רוח אחרת איתנו, וכל המתבונן מזדעזע ממעשי התזת דם הבהמות על גוף האדם. והרי זהו אחד מן הטקסים השפלים והברברים ביותר. ולא רק פעולת ההזאה של הדם זרה היא לכל שלומי אמוני ישראל, אלא כל מעשה הקורבנות, שחיטתן ושריפתן של חיות על המזבח, הוא מהדברים שאינם עולים על דעתנו לעשותם, ואף מתנגדים אנו להם בלבנו.

ואם תתמה – "מה יהיה על בית מקדשנו העתידי, היאך יעבדו כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם"? הרי זה הדבר שאנו מבארים, שבכל דור ודור חכמים הם הקובעים את דרכי עבודת השם על פי שכלם ולבם. צא ולמד: עזרא ובני דורו שבנו את בית שני והביאו קורבן על שחטאו בעבודה זרה, הרי חטאם היה במזיד והכלל הוא שאין מביאים קורבן אלא על השוגג; והגמרא בהוריות ו' ע"א מסבירה: "והא מזידין הוו? הוראת שעה היתה". "הוראת שעה" אין יפה ממנה להכשיר הלכה כאשר היא עוקרת מקרא מפורש!

לא רק בעניין זה שינו, אלא אף במניין הקורבנות "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לה' " (עזרא ח' לה). ועל כך נכתב בגמרא בהוריות ו' ע"א: "אלים תשעים ותשעה כבשים שבעים ושבעה כנגד מי? אלא הוראת שעה היתה". ראה איך בכוחה של הוראת שעה לחדש ולשנות מעשי הקורבנות דמדאורייתא.

וכבר כאשר כתבנו בעניין פרשת ויצא הזכרנו את הסיפרי "מה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים". כי דור בא ודור הולך, הלכות באות והלכות הולכות, ועבודת האל הנשארת היא בחירתה של החברה היהודית. הציבור הוא אשר יבור לעצמו את הדרך הרצויה לו, וחזקה על הסכמת החכמים שתבוא.

וראה דוגמא לדבר: בזמן המקרא צווינו למחול על חוב ההלואה בכל שנה שביעית: "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו ב'). כה חמור היה הצווי לשמיטת החובות, עד שהזהירנו הכתוב: "השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", ואף הבטיחנו הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' " (דברים טו ט').

אבל בוא וראה מה קרה בתקופת בית שני, כשהמאמינים לא בטחו עוד בברכת ה', הפסיקו להלוות את חבריהם ונמצאו העניים ניזוקים ביותר על שלא הלוו להם בכלל. כך היה עד שהלך הלל הזקן ותיקן פרוזבול (הוא שטר שכתוב בו מעשה ההלוואה כך שיוכל לגבות חובו גם לאחר השנה השביעית), והוא אומרם במסכת גיטין לו ע"א: "זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' עמד והתקין פרוזבול".

ולדעת רבא, כיוון שיש ביכולתם של חכמים להפקיע ממונם של אנשים, ביכולתם להפקיע גם מצוות התורה שתלויות בממון, משום "הפקר בית דין היה הפקר", ועיין גיטין לו ע"ב.

וראה איך התפתחו הדברים: אם בתקופת בית שני היו עוד צריכים ממש לכתוב פרוזבול, הרי שבתקופת האמוראים אף מי שלא כתב פרוזבול יכול היה לגבות חובו, כמבואר בגיטין לז ע"ב: "אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד ממני", ואף אם לא טען המלווה טענה זו היו הדיינים מלמדים אותו לטעון כמעשה שבאו לרב ושאלם "מידי פרוזבול היה לך ואבד, כגון זה פתח פיך לאלם".

ובתקופת הראשונים כבר לא נהגו לכתוב פרוזבול בכלל, וכמ"ש הרשב"א בתשובה חלק ד' סימן כג: "ואפילו במקומות שלא נהגו לכתוב פרוזבול ונהגו לכתוב על מנת שלא ישמיטנו שביעית פותחין לו נמי שמא תנאי היה לך ולא נכתב".

והדבר ברור שהדיינים לא משמטים את החוב, אף שיודעים באופן ברור שהמלווה לא התנה ולא כתב פרוזבול. הוא שאנו אומרים, כיוון שהשתנה הלך הרוח הציבורי ואף אדם אינו מוכן להלוות מבלי לקבל חזרה את כספו, נעקר איסור מדאורייתא, אע"פ שהוא באזהרות מפורשות שאין כמותן באיסורים רבים אחרים.

הרי לך שהציבור, או במילים אחרות – הלך הרוח הציבורי, הוא הקובע את ההלכה.

ודוגמא נוספת לדבר: עניין ריבוי הנשים. התורה התירה לנו ריבוי נשים, בא רבינו גרשום ואסרה עד סוף האלף החמישי, ועבר הזמן. אבל היום יראי ה' מכל התפוצות לא מעלים על דעתם לשאת שתי נשים (ואפילו שמעשי אבות סימן לבנים, והרי אבות האומה אברהם ויעקב הרבו להם נשים), לא בגלל חוק המדינה ולא בגלל חרם רבינו גרשום שכבר עבר זמנו, אלא משום שכך רוצה הציבור, ומקבל על עצמו לשאת  אישה אחת בלבד.

הבה ונחזור לעבודת המקדש, ונראה לך את כל השינויים שחלו מחורבן הבית השני. "תפילות כנגד תמידין תיקנו" (ברכות כו ע"ב), ובתי כנסיות ובתי מדרשות הם תחליף לבית המקדש, וכמ"ש המשנה ברורה קנא סק"מ: "יש להסתפק אם לדמותה (עליית בית הכנסת) לעליות העזרה דלא נתקדשו או כיוון דבית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט יש לדמותה לעליות היכל דקימלן דנתקדשו בקדושת היכל".

והואיל וציבור יראי ה' אינו רוצה באמת לשחוט את כל אותן הבהמות, לשורפן על המזבח ולהזות את דמן, יבואר היטב אמאי אין אנו בונים את הבית אע"פ שכתב החינוך בפרשת תרומה: "מצוה לבנות בית לשם וכו' ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הציבור כולן".

ונמצא שאיננו באמת רוצים, וטוב שכך, עד שפסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק ב' הלכה יד: "כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל ומנין אותן הקורבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואינם נוהגים לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח בימי מלך המשיח כשיבנה בית שלישי".

ודברי הרמב"ם הם בבחינת מה שאמר ר' יוחנן על שנמצאו דברי הנביא יחזקאל שאינם עולים כלל בקנה אחד עם דברי התורה, במסכת מנחות מה ע"א: "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה"; ופרש"י: "דעד שיבוא אליהו ויפרשנה לנו אין אנו יודעים לדורשה"; וכבר תמהו חז"ל בסנהדרין נא ע"ב: "הלכתא למשיחא?"

וכך נראה הסברם של דברים, שכשיבוא המשיח ותרבה החכמה ויהיו סנהדרין, הם הם שיקבעו את ההלכות וסדר העבודה ומידות המקדש. כך בדיוק עשה שלמה בבית הראשון, וכך בדיוק עשה עזרא בבית השני, וא"כ מה עניין לקבוע הלכות היום, כאשר ברור שישתנו לעתיד?

ולחיזוק דברינו שחכמים שבכל הדור הם היחידים הקובעים לנו את הדרך אשר נלך בה נצטט את דברי הרמב"ם. הרמב"ם נותן לחכמים סמכות נרחבת מאוד להעניש ואף להוציא להורג, הלכות סנהדרין פרק כד ה"ד: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה".

וכמו הלל הזקן, שהתקין פרוזבול מפני רצון הציבור, כך דרכם של חכמי הדור פוסקי ההלכה, שמעשי הציבור והליכותיו מובילים את שכלם ולבם אל ההלכות שיפסקו.

דבר דעת אמת