כתבי "דעת אמת" לא נכתבו לאנשי האמונה שהפכו את התבונה לשפחת אמונתם, שדרכם כסל למו.

הם אינם בוחלים מלתעתע את עצמם ולהונות את נפשם, אם תטענם בחיטין יודו לך בשעורין. אנשי האמונה ישתמשו בתבונה ובשכל הישר – במקרה הטוב – למחצה, וברוב הפעמים לשליש ולרביע, את היתר ישאירו לגחמת ליבם ולנהימת אמונתם הרומסת את התבונה. כפי שכתב הפילוסוף ברוך שפינוזה בספרו "מאמר תיאולוגי מדיני" (פרק ז): "כי כך הוא האדם מברייתו: מה שהוא תופס בשכל הטהור הוא מגן עליו בשכל ובתבונה בלבד; ואילו מה שהוא סובר מתוך התפעלויות הנפש הוא מגן עליו בהן עצמן".

כתבי "דעת אמת" נכתבו לבני העלייה ששמו את התבונה נר לרגליהם ואינם נושאי פנים לכתבי הקודש והתלמוד, אלא חקר האמת – באמצעים תבוניים – בראש מעיינם בבחינת "שוויתי אמת לנגדי תמיד".

לאנשי האמונה ולאנשי התבונה שניהם כאחד אין טעם להשיב: הראשונים (שרמסו את התבונה), הלא ימשיכו בדרכם להתפלש בבוץ בערותם, והאחרונים – ברי הדעת – הרי ילמדו מעצמם ויסיקו מסקנות על פי תבונתם.

לכן במאמר זה באנו לבחון את דרכי ההתמודדות של רבנים והוגים במרוצת הדורות במתח והסתירה שבין הדת והתבונה, בין תורה ומדע. דרכים אלה נובעות על פי רוב מהנחות קדומות כדרך מוצא לדיון. דרכי התמודדות אלה, חשוב לדעת אותם ולהבינם לכל אדם הבא לדון עם בר פלוגתא בנושאים אלו, משום שהרגיל בדיונים אלה – במיוחד עם אנשי הדת – נוכח לדעת שאין אפשרות להגיע להבנה או לדיאלוג מפרה, אלא זה אומר בכה וזה משיבו בכה. עיקרים אלה יסייעו להבין את נקודת המוצא או הנחת היסוד של המתדיין. לדוגמא: נקודת המוצא של "דעת אמת" היא התבונה האנושית, ועל פיה ייבחן כל דבר בין אם הוא טקסט דתי או מאמר מדעי. הרי שלא ניתן להגיע להבנה עם אדם שהנחת היסוד שלו שהתורה היא מעל התבונה. הרי אף אם תראה לו באותות ובמופתים שהתורה יצירה אנושית היא, תמיד ישיבך שמסקנה זו היא על פי התבונה האנושית הנפסדת.

ואלה הם דרכי ההתמודדות, בהמשך נבארם אחד לאחד:

1.התורה קובעת את המציאות האמיתית ולא החושים והתבונה האנושית.

2. "תורת האמת הכפולה" – תורה לחוד ותבונה לחוד.

3. התורה והתבונה חד המה, ובמקום שיש סתירה צריך ליישבם על ידי:

א. התאמת המציאות לתורה.

1. קביעת אנשי המדע לא מדויקת ויתכן ששגו או לא בדקו היטב את המציאות.

2. המציאות והטבעים השתנו במרוצת הדורות.

ב. התאמת התורה למציאות.

1. חז"ל או התורה דיברו בפנימיות וסודות ולא במציאות הנראית לחושים.

2. שינוי משמעות הטקסט הפשוט.

4. דברי המדע שנאמרו על ידי חז"ל הינם ידיעות התואמות את המדעים בזמנם בלבד ולכן גם שגו, אך את עיקר ההלכה או הדין אין משנים משום שמקורו אלוהי ואין אנו יודעים טעמו.

5. התורה וחז"ל אינם היסטוריה או מדע אלא מלמדים אותנו השקפת עולם.

6. התורה אינה ספר מדע ואינה מספקת שום אינפורמציה ולכן אין מקום לסתירה בין תורה ומדע.

7. בריחה מהתמודדות  –  איסור קריאת דברי ביקורת.

התורה קובעת את המציאות האמיתית ולא החושים והתבונה האנושית.

זו הדיעה הקיצונית ביותר לביטול התבונה האנושית שאפילו עיניך רואות ואזניך שומעות הם אינם כלים לקביעת המציאות אלא הטקסט התורני בלבד. כמובן שכל האוחז בהשקפה זו אין מקום לדיון איתו אלא זאת יש להשיבו: הרי הבנת הטקסט או הבנת מפרשיו היא על פי שכלך ותבונתך, ואולי הוא הכזב ולא עיניך הרואות.

שיטה זו מובאת בתלמוד: אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת. שאל אותו רב נחמן: והלא כתוב במפורש (בראשית נ,ב): "ויצו יוסף את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו ויחנטו הרפאים את ישראל… ויספדו שם מספד גדול"; וכי לחינם ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים? והשיבו רבי יוחנן: את הכתוב אני דורש, ועל פיו אני קובע שיעקב אבינו לא מת.

הציטוט מהמקור: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש" (תענית ה ע"ב).

וזו מסקנתו המלומדת של בעל הציץ אליעזר (שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן צח):

"חז"ל השמיענו בזה, שאם נסתר חוש הגשמי על ידי מה שמצאנו בתורה הקדושה איפכא, על כורחך מסיקים מזה שחוש הגשמי הטעה, ורק נראים כחונטים, כי מכיון שמקרא אני דורש על פי הכללים האמיתיים שנתנו לנו מסיני, הרי שהקב"ה אומר כן, וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה, ככה למדו חז"ל תורה, וזהו ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך, שאצלנו בעניותנו העולם הזה הוא מציאות והתורה נדרשת, מה שאין כן חז"ל בעיני קדשם המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני הבשר, כי שקר המה טועים ומטעים, ורק נראה להם שחונטים".

"תורת האמת הכפולה": תורה לחוד ותבונה לחוד .

זוהי השקפת העולם של הפילוסוף המוסלמי אבן רשד שאפשר לקיים שתיהן (אנציקלופדיה עברית, ע"ע "אבן רשד", "אבנרשדיים", כרך א, עמ' 240-242), ונמשך אחריו היהודי יצחק אלבלג (ע"ע אלבלג, יצחק, שם, כרך ג, עמ' 355), ולפיה יש שתי אמיתות, אשר אף אם הן סותרות זו את זו יש לקיים שתיהן: "במקרים שבהן דעת התורה מתנגדת למסקנות הפילוסופיה (התבונה), צריך – לפי דבריו (אלבלג) להכיר כמאמין באמיתותה של התורה וכפילוסוף – באמיתותה של הפילוסופיה, בלא לבקש פשרות שתיהן".

הדוגל בשיטה זו , כפילוסוף – יקבל את טיעוני "דעת אמת"; כמאמין – ישלול אותם.

התורה והתבונה חד המה ובמקום שיש סתירה צריך ליישבם.

התאמת המציאות לתורה – קביעת אנשי המדע לא מדויקת ויתכן ששגו או לא בדקו היטב את המציאות.

זו דעתו של התנא ר' ישמעאל שדרש מהכתובים שעובר ממין נקבה נשלמת יצירתה אחר 80 יום (בניגוד לזכר שנשלמת יצירתו לאחר 40 יום), ואף שחכמים הביאו כראייה ניסוי שעשו היוונים, ר' ישמעאל דחה ראייתם בטענה שהניסוי שגוי.

חכמים הביאו ראייה מעובדה מציאותית שוולד הנקבה והזכר יצירתם ל 41 יום ממעשה שהיה עם שפחות של מלכת אלכסנדריה, שפתחו את בטנן לאחר שהתעברו, ומצאו שנשלמו אברי העוברים לאחר 41 יום. השיבם ר' ישמעאל: הניסוי שגוי משום שהעוברים ממין נקבה שנמצאו שלמים באבריהן, הופרו 40 יום לפני שהשפכות התחייבו מיתה, ולפני שכלאו אותן בחדר סגור. השיבו חכמים: והלא הישקו את השפחות סם המעקר שלא יתעברו לפני כן, השיבם ר' ישמעאל: יש נשים שהסם לא משפיע עליהן.

כלומר, ר' ישמעאל דוחה את תוצאות הניסוי אפילו בטענה רחוקה – עוברי הנקבות התעברו מוקדם יותר – מפני דרשתו את הכתוב בתורה

הציטוט מהמקור: "אמרו לו [חכמים] לר' ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א! אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים… אימר: נקבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר. ורבנן – סמא דנפצא אשקינהו; ור' ישמעאל – איכא גופא דלא מקבל סמא…" (נדה ל ע" ב).

וכך דעתו של הרשב"א [שו"ת הרשב"א חלק א סימן צח]: לאחר שטענו אנשים שראו כבשה בעלת 5 רגליים שחיה יותר משנה בניגוד לדעת התלמוד שהיא טריפה ולא תחיה יותר משנה: "אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת [הרגל] או בכל מה שמנו חכמים מכלל הטרפיות אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל. וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה. ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ…אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו אנו מכחישין אותן. כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו". כלומר, אין מקבלים עדות אנשים כשהיא בניגוד לדעת חז"ל, ונסבור שהם שגו והחיה לא חיה יותר משנה וזה פשוט נדמה להם כך.

גישה זו כמובן נופלת בימינו משום שיש תצפיות הניתנות לבדיקה לכל הרוצה לבדוק בעצמו; היום יש אולטראסאונד המאפשר לראות ולהווכח שאין הבדל בהשלמת היצירה העוברית בין זכר לנקבה. אפשר לעקוב אחר עגלים וחיות רבות שנולדו עם חמישה רגליים ולבדוק כמה שנים הם חיים.

המציאות והטבעים השתנו במרוצת הדורות.

חזון אי"ש הלכות טרפות סימן ה אות ג, סובר שאין לקיים אמתת הרופאים נגד דברי חכמים "אשר המה כמסמרות נטועים לעד" ולדעתו חלו שינויים במציאות ובטבעים, וההלכה נקבעה לדורות לפי המציאות בתקופת חז"ל. טיעון זה נופל בשגיאות שלגביהן המציאות לא משתנה, כמו אסטרונומיה (עיין קונטרס 4 ומאמר "ידיעת חכמים במבנה העולם"), וכן במקרים שהדעת לא סובלת שינויים כמו מבנה רחם האישה (קונטרס מספר 7). בנוסף, שיטה זו אינה עקבית: פעמים ההלכה אינה משתנה ופעמים משתנה כפי שהוסבר בקונטרס 8.

התאמת התורה למציאות – חז"ל או התורה דיברו בפנימיות וסודות ולא במציאות הנראית לחושים.

שיטת מהר"ל מפראג (יהודה ליואי בן בצלאל 1512 – 1609) בספרו "באר הגולה", הבאר השישי: "אבל הם ז"ל [חז"ל] דברו מן הסיבה שמחייב את הטבע והמכחיש דבר זה מכחיש האמונה והתורה…כי דבריהם הם בנסתר ובנעלם". דוגמה הממחישה היטב תופעה זו, היא תשובתו של ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" פסחים: "מה שאמרו חכמי ישראל: חמה ביום מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, לא קאי (לא חל) על גוף החמה אלא קאי (חל, מדובר) על כח הנשמה שלה". הפלא ופלא: גוף השמש מתחת לקרקע אך "נשמתה" מעל הרקיע.

אין אפשרות לדון עם אדם המרחיק עדותו לסוד ופנימיות כשהטקסט הפשוט לא מסתדר עם התבונה והמציאות; הרי כל מילה הוא יהפוך ויפרש על פי גחמת ליבו.

התאמת התורה למציאות על ידי שינוי הטקסט.

זו שיטתו של הרמב"ם (ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כה). תרגום ידידותי: איני שולל את הסברה שהעולם קדמון רק בגלל הכתוב בתורה "בראשית ברא אלהים" שמשמעותו שהעולם מחודש ונברא יש מאין, אלא משום שגם התבונה אינה מחייבת שהעולם קדמון, כי אם התבונה הייתה מחייבת שהעולם קדמון הייתי מפרש את הפסוק "בראשית ברא" אחרת מפשטותו, בדיוק כמו שעשיתי בביאורי את הכתובים בתורה המורים על היות האלהים גשמי, בעל ידיים ותכונות אנושיות.

ציטוט מהמקור: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש [בריאה יש מאין], כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו יתברך גשם, ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב' סבות, האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת… וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים…"

כלומר כל דבר שהתבונה מחייבת יודחו הכתובים מפניו ויתפרשו בדרך התואמת את התבונה.

על פי שיטה זו השגיאה הזואולוגית הכתובה בתורה (ויקרא פרק יא,ה-ו): "ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמאה הוא לכם", ידחה פשט הכתוב מפני המציאות ונפרשו:

א. השפן והארנבת הם מיני חיות אחרות [יש שפירשו שהם מיני גמלים] שמעלות גירה, כשיטת הרש"ר הירש המובא בקונטרס מספר 3.

ב. "מעלת גירה" מתפרש "כאילו מעלת גירה", שמניעה שפתותיה ונראית לצופה כמעלת גירה, כפירוש בעל "שרידי אש" המובא בקונטרס מספר 3.

ראוי לציין שהרמב"ם משנה פשט הכתובים מפני התבונה רק בכתבי הקודש אך את דברי חז"ל הרמב"ם אינו מקבל וסובר שטעות היא בידם.

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק ח: "וזה אמת כי הענינים העיוניים אמנם דבר בהם כל מי שדיבר כפי שהביא אליו העיון, ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו" (טענות עיוניות יתקבלו רק ממי שהביא ראיה והוכחה לדבריו ולא משנה מי אמרם חכמי התלמוד או חכמי הפילוסופים), וכן ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק יד: "ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת לעשותו".

הסובר כאחת השיטות הנ"ל חולק על שתי הנחות בסיסיות של "דעת אמת": האחת שפרשנות הטקסט התורני והתלמודי תעשה על פי הפרשנות הסבירה והמקובלת בכל טקסט אחר, כדעת אבן עזרא דניאל א ,א: "איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב וכבר פירשתי כולם וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים". וכן דעתו של שפינוזה ("מאמר תיאולוגי מדיני" פרק ז'): "כל הכרת המקרא צריך שתבוקש מתוכו עצמו". כלומר אינך יכול להכיר ולהבין את התורה אלא מתוך מה שכתוב בפשטותה כביאור כל טקסט כתוב.

והנחה השניה – הבנת המדע כמספקת ידע אינפורמטיבי שהוא כפוי על האדם כפי שהגדיר זאת פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" עמ' 340): "יש לנו קצת אינפורמאציה על העולם ועל הטבע – פרי מחקרנו המדעי… במידה שידיעה והבנה זו הושגו במדע – הרי הן כפויות מבחינה פסיכולוגית על כל מי שמבין אותן, ואין הוא בן חורין להתעלם מהן; הן בשבילו, אפילו על כורחו, בחזקת ודאות, אלא אם המשך השימוש במיתודה המדעית עצמה מגלה טעות או משגה במסקנות קודמות".

דברי המדע שנאמרו על ידי חז"ל הינם ידיעות התואמות את המדעים בזמנם בלבד ולכן גם שגו, אך את עיקר ההלכה או הדין אין משנים משום שמקורו אלוהי ואין אנו יודעים טעמו.

זאת שיטתו של הרב אליהו דסלר זצ"ל, "מכתב מאליהו", כ"ד עמ' 356: "את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות וכו' אבל בענין ההסברים הטבעיים לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו". הסבר זה אינו מתיישב במקומות שאין אפשרות לנתק את המציאות מההלכה, כגון: הזאב המטיל ארס ומטריף את החיה כפי שכתבנו בקונטרס מספר 2, ולכן הסבר זה אינו עיקבי כפי שביארנו בקונטרס מספר 8.

התורה וחז"ל אינם היסטוריה או מדע אלא מלמדים אותנו השקפת עולם

זו דעתו של ד"ר מרדכי ברויאר (שמעתין שנה ט [תשל"ג] גליון 36 – 37): חז"ל לא התכוונו למסור לדורות מידע היסטורי אלא ללמדנו השקפת עולם וממילא בלימוד הכרונולוגיה וההיסטוריה של מלכות פרס אנו יכולים לפסוח על דעתם של חז"ל וכו'. בדרך זו הלך אף ר' שמואל הכהן בספרו "מבוא לספרי שיבת ציון במקרא" וכתב: "חז"ל ראו בדברי הנביאים והכתובים ספרי מוסר ליישר לבות בני ישראל ומעשיהם וכו' חז"ל לא חקרו היסטוריה וכרונולוגיה ודבריהם נאמרו מתוך מגמות חינוכיות ולפי השקפה מיוחדת על הארועים ההיסטוריים שלא לפי ראות עיני אדם פשוטות".

שיטה זו דומה לשיטתו של פרופ' ליבוביץ המובאת להלן אלא שסוברת שכתבי הקודש ודברי חז"ל מספקים אינפורמציה חינוכית.

התורה אינה ספר מדע ואינה מספקת שום אינפורמציה

ולכן אין מקום לסתירה בין תורה ומדע.

שיטת פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" עמוד 339): "כל העיסוק בעימות של המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה על פי ההכרות של המחקר המדעי וביחוד ההשתדלות המגוחכת 'להציל' (כביכול) את אמיתות התורה על ידי הטלת ספק בוודאות של תוצאות השימוש במיתודה המדעית, או על ידי הסברה ש'אמת מדעית' אינה עניין של וודאות, אלא של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה מוחלטת – כל אלה הם טעויות גמורות בהבנת מהות המדע ומישגים חמורים מבחינה דתית אמונית… אולם התורה אינה מקור לאינפורמציה מדעית אלא ליראת ה', לאהבת ה' ולעבודת ה'".

שיטתו של פרופ' ליבוביץ היא: שכתבי הקודש וההלכה הינם יצירה אנושית לכן אין פלא שישגו, אלא שהיצירה האנושית (תורה שבעל פה) היא הקובעת את דברי אלהים. אף על פי שיש כאן פרדוקס זו הדוגמה של היהדות. "האדם כיצור אנוש הוא הקובע את עבודת האלוהים".

המחלוקת בין "דעת אמת" לפרופ' ליבוביץ ז"ל הוא בקבלת הערך העליון, אליבא דליבוביץ הוא "עבודת ה' " אליבא "דעת אמת" האדם הוא הערך העליון.

בריחה מהתמודדות – איסור קריאת דברי ביקורת.

נוהג זה נמצא לאורך כל הדורות מתקופת חז"ל עד ימינו אלה (משנה סנהדרין י א): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא … רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". כבר הרחבנו בנושא זה בפרשת שלח. אך נוסיף ונצטט דברי מהר"ל מפראג בספרו "באר הגולה" באר השישי, משום שדבריו מזכירים מאוד את תגובות הרבנים של היום לטענות "דעת אמת": "והיה ראוי לסיים דברינו לולא כי הגיע לידינו ספר אחד שחבר אחד מבני עמנו [כדוגמת קונטרסי "דעת אמת"]…ובקראי בו נקרע לבבי ונשפך רוחי בקרבי ואמרתי אוי לעיני שכך ראו ואוי לאזני שכך שומעים…איך לא ירא לדבר בחכמים וידבר עליהם כאילו הם אנשים בדורו חבריו, דבר זה לא היה בישראל עד הדור הזה [1512 – 1609]… כי זה האיש הוציא מפיו דברים נגד קדושים עליונים ולא הבין פשט דבריהם כמו שעשה בכמה מפרקיו, לכן ספר זה הוא בכלל ספרים חיצוניים אשר אסור לקרות בהם וכל איש בעל דת תורת משה ומאמין בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה יהא הספר הזה בבל יראה ובבל ימצא ולא יביט אליו ולא יסתכל בו לא ראיה שכלית ולא ראיה חושית".

לאחר הקדמה זו נבחן – לצורך הדגמה – תשובות הרבנים הנ"ל בעניין הכינים, תולעים ועכברים שלטענת חז"ל נוצרים ומתהווים מהדומם (קונטרס מספר 1), ונראה איך שהם קופצים ומדלגים משיטה לשיטה ואין להם עקביות ומשנה סדורה. ומדוגמה זאת תקיש לשאר.

ראשית נביא את הידוע לנו היום על פי המדע, ובמקביל את ידיעת המדענים לאורך ההיסטוריה. באנציקלופדיה עברית, ערך "אביוגנזה" (abiogensesis – יצירה שלא מיצורים חיים) נכתב: "התהוות חומר חי או יצורים חיים מחומר דומם – הקדמונים האמינו כי יצורים מעין שרצים ורמשים, ואפילו דגים ועכברים, נוצרים מן העיפוש, זאת אומרת מחומרים אורגניים נרקבים, או מן הבוץ. דעה זו נסתמכה על עובדת הופעת היצורים הללו בחומרים ההם בלא מקור חי נראה לעין. בהשפעת אריסטו שלטה דעה זו בביולוגיה של ימי הביניים עד למאה ה – 17. אולם בכל המקרים הללו הוכח בסופו של דבר כי אין יצורים חיים אלו נוצרים אלא מאבותיהם הדומים להם. בעיית האביוגנזה חזרה ועלתה על הפרק במאה ה – 19 עם גילוי החיידקים. אך גם כאן הוכח, בעיקר על ידי פסטר, כי חומרים מנוקים מכל נבג חי לעולם אינם מפיקים יצורים חיים, ומאז נתחזק הכלל כי אין אביוגנזה במציאות ו"אין חי אלא מן החי". כלל זה כוחו יפה בלא ספק למציאות הטבעית השוררת על פני כדור הארץ בהווה".

כל בר דעת היודע נתון זה, שעד המאה ה – 17 כולם סברו שיש יצירה ספונטנית של חי מדומם, וקורא את הטקסט התלמודי וכתבי הרבנים עד המאה ה – 17 שהתבטאו במפורשות שיש יצורים שאינם "פרים ורבים" (רש"י: "כינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת", בעלי התוספות: "אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם", רבנו אשר: "כינים לבנים שבראש שיוצאים מבגדים ישנים", רבנו ניסים: "מן העפר נעשית ואינה פרה ורבה", הרמב"ם: "הצרעה מתילדת מן העפושים", ועיין קונטרס מספר 1) יסיק מסקנה פשוטה וברורה: "רוח הקודש לא לחשה לרבותינו את שלילת ה'אביוגנזה', והשאירה גילוי זה לחכמי אומות העולם".

עכשיו נביא את תשובת הרב יעקב סגל ראש ישיבת "ברכת יוסף" .

"הכינים שהתירו חז"ל להרוג הן אלו שלא רואים את הביצים שמהן גדלו מרוב זעירותן, כך משמע במפורש מהגמרא, ואין לדיין ולאדם אלא מה שעיניו רואות. על כן: ביצים לא נראות המופרות על משטחי גדילה מיוחדים כגון זיעה או עיפוש הנצרכים להתפתחות הביצים הזעירות, נחשב הדבר על פי ההלכה שהכינים גדלו על ידי אותה הזיעה ולא על ידי הביצים הלא נראות [וכמו שלא אומרים שוולד אדם נוצר מכרומוזומים ומולקולות, למרות שזה נכון], ולכן אינן נחשבות הלכתית שגדלו מהביצים או מפריה ורביה".

על פי תשובת הרב סגל ניתן להבין שהוא סובר שהתורה (כולל התלמוד) והתבונה חד המה ובמקום שיש סתירה צריך ליישבם.

אופן היישוב הראשון: סירוס ושיבוש הכתוב בתלמוד על ידי חכמים כפי שנבאר.

בתלמוד (שבת קז ע"ב, הציטוט במקור): "תניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת [שאסור]. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין – לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה – אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין – אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי: וכינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! – מינא הוא דמיקרי ביצי כינים".

תרגום: תניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת שאסור להורגם. שואל רב יוסף: והלא חכמים החולקים על רבי אלעזר ומתירים להרוג כינה בשבת, טעמם משום שהכינה אינה פרה ורבה [מלשון "פרו ורבו], אבל מודים לשיטת רבי אליעזר ששאר שקצים שפרים ורבים – אסור להורגם. והטעם למחלוקתם הוא ההשוואה לאילים שנשחטו למלאכת המשכן: רבי אליעזר אוסר להרוג כינה בשבת משום שדומה לאילים בכך ששניהם יש בהם נשמה וההורגן נוטל נשמתן. וחכמים סוברים כינים אינן דומות לאילים ולכן מותר להורגם בשבת – האילים מתרבים על ידי פריה ורביה ואילו הכינים מתרבות שלא על ידי פריה ורביה. שואל אביי את רב יוסף: הכיצד אתה אומר שכינה אינה פרה ורבה? הלא למדנו ש'יושב הקדוש ברוך הוא וזן ומאכיל את כל היצורים מקרני הראם ועד ביצי הכינים' – משמע יש לכינים ביצים ועל כורחך הכינים פרות ורבות? משיבו רב יוסף: יש מין חיה הנקראת בשם 'ביצי כינים' ועליה נאמר שזן אותה הקדוש ברוך הוא".

כלומר, הגמרא אומרת "כינה אינה פרה ורבה", והרב סגל מסביר את דברי חז"ל: "ביצי הכינים קטנות שאינן ניראות לכן נחשבות כאינן פרות ורבות".

ההשוואה של התלמוד בין כינים לאילים לשיטת הרב סגל תהיה כך: " אילים פרים ורבים וולדותיהן ניראות לעין בשעת לידתן, מה שאין כן כינים שאף שהן פרות ורבות ביציהן אינן ניראות".

המשך הגמרא אינו מסתדר כלל ועיקר לשיטת הרב סגל. שים לב: אביי שואל: "וכינה אינה פרה ורבה?" לשיטת סגל השאלה מתפרשת: וכינה ביציהן אינם ניראות? שהרי לשיטת סגל ידעו חכמי התלמוד שכינים פרות ורבות, רק שלא ראו ביציהן. ודבריו מגוחכים לכל בר דעת שקיבל על עצמו לפרש את הטקסט התלמודי ולהבינו ככל טקסט.

לפי יישוב זה, ההלכה תשתנה היום ויהיה אסור להרוג כינים משום שביציהן נראות לעין.

הואיל ולא כל הפוסקים מתירים לשנות את ההלכה, לכן סגל מנסה ליישב באופנים נוספים כך שעדיין יהיה מותר להרוג כינים בשבת.

היישוב השני: "מה שכתוב בגמרא שכינים לא פרות ורבות כמו אילים, שאין הכוונה שאינן נוצרות מביצים. אלא הכוונה שיש להן פריה ורביה פחותה וירודה, וממילא גם חיותן פחותה". והסיבה שנחשבות פחותות וירודות:

א.      מקום גידולן רק היכן שיש עיפוש וזיעה.

ב.      הרבה כינים מתהוות מרביית בתולין.

ג.       המומחים הגדולים יודעים מעט מאוד על דרכי הרביה של כינים.

ד.      ההלכה נקבעה בתקופת חז"ל שביצי הכינים לא נראו והיום השתנתה המציאות והביצים נראות אך ההלכה בעינה נשארת.

ה.     חכמים ביארו את ההלכה שקיבלו לפי מדע דורם ועתה המדע יודע אחרת.

התירוצים א ו-ב אינם מתיישבים עם הטקסט התלמודי: לא עם הלשון "אינה פרה ורבה" ולא עם תשובת הגמרא שיש מין הנקרא "ביצי כינים" – והלא יכלה הגמרא להשיב כתשובת סגל.

תירוץ ג הוא בסגנון ההתמודדות "קביעת אנשי המדע לא מדויקת ויתכן ששגו או לא בדקו היטב"

תירוץ ד הוא בסגנון ההתמודדות של החזון אי"ש: "המציאות והטבעים השתנו במרוצת הדורות".

תירוץ ה – כשיטת הרב אליהו דסלר שאת ההלכה קיבלו מסיני ללא טעם והסבר וחז"ל נתנו הסבר מדעתם ולכן גם שגו.

היישוב השלישי – הסכמה עם "דעת אמת": "ויש דיעה שלישית, כגון של "דעת-אמת", שלא קיבלו אותה רוב הפוסקים: שלא 'סומכים' על כל ההיתרים האלה כי סבורים שחז"ל התירו לפי מדע דורם ועתה המדע יודע אחרת".

הרב סגל בניסיונותיו הרבים כיורה לכל עבר מקיים את דברי שפינוזה : "מה שהוא סובר מתוך התפעלויות הנפש הוא מגן עליו בהן עצמן" .

תשובת הרב דב שטיין:

א. השקפת העולם של חז"ל בענין זה אכן תואמת למדי את השקפות שרווחו בעולמם המדעי של בני דורותיהם. יש מקום להניח שאם היתה סנהדרין קיימת היום היו ההלכות הנוגעות לענין זה נבחנות מחדש על פי הידוע לנו היום. יעויין, הקדמה ה', שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – סנהדרין ו וכן על פי הכלל – לא בשמים היא.

ב. עם כל זאת עסקו בשאלה זו רבנים בדורות האחרונים כמו למשל רבי יצחק למפרונטי (פחד יצחק) שפסק לכן, שלא כמקובל, להחמיר שלא להרוג כינה בשבת.

ג. הדעת נותנת שאין יצירת חיים ספונטנית (שלא מחיים), אולם מקובל גם הכלל "לא ראיתי אינה ראיה". ידוע גם ידוע על מחלוקת בין המיקרוביולוגים המומחים בימינו על האפשרות ליצור חיים מדומם (יעויין למשל – ערך "חיים" באנציקלופדיה העברית כרך י"ז ע' 375). דברי תורה הם נצחיים וניתנו גם עבור דורות בהם אולי יצליחו המיקרוביולוגים ליצור חיים. ליתר תוקף יאמר שההשקפה לפיה לא ניתן ליצור חיים כפי שמאמין בה ד"א נוחה מבחינה תעמולתית (שטחית) הרבה יותר. היא נותנת יותר תוקף לכך שיש בורא המכוון את הבריאה שרק בכוחו ליצור חיים.

ד. שלומי אמוני ישראל מקבלים זאת, כאמור בגמרא ר"ה ב. ועוד עם כל זאת מי שלא מאמין בכך אינו כופר בעיקר. יעויי בהקדמה ג'.

תשובות א, ב – מסכימות עם "דעת אמת"

תשובה ג – בסגנון התמודדות "קביעת אנשי המדע לא מדויקת ויתכן ששגו או לא בדקו היטב".

תשובה ד – מאפשרת להאמין או לא להאמין "באמיתת דברי חכמים במדע".

העוקב אחר תשובות של הרב דב שטיין יראה לאורך כל הדרך את "התנועה הסיבובית" בתשובותיו.

בתחילה הוא מקבל את דברי "דעת אמת", לאחר מכן מנסה באחד מסוגי ההתמודדות להשיב, ולבסוף שוב חוזר ומודה ל"דעת אמת".

היה אפשר להעמיד את כל תשובותיו של דב שטיין "על רגל אחת" באופן הבא: מערכת המשפט היהודית הלכתית נקבעה על ידי בית המחוקקים "סנהדרין". היום אין בית מחוקקים ולכן החוקים הקדומים שנקבעו במאות הראשונות לספירה נשארו עד שיקום בית מחוקקים (סנהדרין) אנושי ויתאים את ההלכות להלך הרוח הציבורי ולידע המדעי של היום.

לסיכום: כל המשים את התבונה נר לרגליו יסיק באופן נחרץ ופשוט: "כתבי הקודש וההלכה הינם יצירה אנושית ככל יצירה אנושית אחרת". כל השם את אמונתו נר לרגליו יקיים את דברי הרבי מילובוויטש: "אם האדם חסר אומץ להתייצב מול האמת, אזי ינסה להצדיק את התנהגותו השלילית בכל מיני אמתלאות והצטדקויות במקום לתקנה וכו' במקרה זה מתוך שנקלע לתסבוכת שלא ימצא ממנה מנוס, ינסה להמציא לעצמו 'פילוסופיה אישית' אשר תצדיק התנהגותו השלילית וילך מדחי לדחי" (אמונה ומדע" עמ' 38).