בשבועות האחרונים אנו עדים לוויכוח ציבורי נוקב בעניין ברית המילה. נתבקשנו גם אנו להביע דעתנו בעניין זה מן ההיבט ההלכתי ואנו עושים זאת כאן בקצרה.

ברית המילה היא מצוה, אחת מתרי"ג המצוות שנצטוו בני ישראל ע"י אלוהים. ברית מילה היא מצווה דתית בדיוק כמו שמירת שבת, כשרות המזון וטהרת המשפחה. מבחינה הלכתית אין לברית המילה שום קשר לתועלת רפואית כזאת או אחרת, כשם שאין לשום מצווה אחרת צידוק של תועלת. גדולי הפוסקים מדגישים את חובת שמירת המצוות ללא שום תועלת מעשית או תמורה, אחרת הרי אין בקיום המצוה רצון "נקי"לעבוד את אלוהים אלא פשוט רצון להשיג תועלת.

גם המצב ההפוך מחייב מבחינה הלכתית, כלומר אסור לקיים מצוה משום שאי קיומה גורם סבל או נזק. מי שאומר "אני לא אוכל חזיר כי זה מגעיל אותי" איננו דתי אמיתי! עליו להגיד "אני לא אוכל חזיר כי אלוהים לא מרשה לי!". הנה כך נאמר במדרש ספרא פרשת קדושים פרק ט' "לא יאמר אדם אי אפשר לאכול בשר חזיר, אי אפשר ללבוש שעטנז וכו' אלא יאמר: אפשר, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".

קיום מצות ברית מילה אינו לצורך תועלת רפואית או אחרת אלא אך ורק לצורך עבודת האלוהים.

יתר על כן,התלמוד מבהיר באופן חד משמעי שברית המילה בהחלט מהווה סיכון רפואי!

במסכת גטין נז ע"ב נאמר: "עליך הורגנו כל היום(תהילים מד) ר' יהושוע בן לוי אומר זו מילה שניתנה בשמיני". כלומר, רבי יהושוע בן לוי אומר שהפסוק הזה בתהילים, שבו מדובר על מות יומיומי, מתייחס לסכנת ברית המילה. מפרשי התלמוד הגדולים מסבירים כך: רש"י אומר "שפעמים מת" כלומר, לפעמים מתים מברית המילה. והמהרש"א כותב "שהקטן רך ומסוכן למיתה" כלומר, סכנת המות מברית המילה מוגברת  משום שהיא מבוצעת בתינוקות רכים.

כהוכחה נוספת נביא את האמור במסכת פסחים סט': "הכל חולין אצל מילה", כלומר כל מי שנתבצעה בו ברית מילה נחשב לחולה.

ועוד: על פי הדין ההלכתי, מבוגר שלא נימול בקטנותו מסיבה כל שהיא חייב לעשות ברית מילה. לאחר שהוא מתרפא מפציעת ברית המילה הוא חייב לברך ברכת "הגומל" להודות שניצל מן הסכנה. את ברכת הגומל מברך רק מי שהיה בסכנת מות. כלומר, ברית המילה מוגדרת בהלכה כסכנת מות.

מכל האמור ברור שהיהדות ההלכתית מודעת לעובדה שברית המילה היא מצוה שיש בה סיכון רפואי עד כדי סכנת מות. למרות זאת קובעת ההלכה  שצריך לבצע את ברית המילה משום שכך ציוונו האלוהים.

מעניין לראות מה הם, בעיני הרבנים, כמה מן הנימוקים הקשורים לענייני מילה.

בסיפור האונס של דינה בת יעקב (בראשית פרק לד') אמרו חז"ל על דינה שנבעלה לשכם בן חמור, אשר כמובן לא היה נימול, כי מרוב הנאתה במשגל עם ערל היו צריכים אחיה של דינה, שמעון ולוי, לקחת אותה ממנו בכוח… בבראשית רבה (וילנא) פרשה פ אות יא: " 'ויקחו את דינה' (בראשית לד כו) ר' יודן אמר: גוררין בה ויוצאין, א"ר הונא:הנבעלת לערל קשה לפרוש".

ועל כך כתב גדול הפוסקים בכל הדורות, הרמב"ם, במורה נבוכים חלק שלישי פרק מט: " ולא ניתנה מצוה זו [ברית המילה] להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא הוא המכוון וכו' אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כוח הקושי [המילה מחלישה את הזיקפה] ופעמים שתחסר ההנאה [ומקטינה את ההנאה מיחסי המין], הוא דבר שאין ספק בו כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו [הערלה] מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק, ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו, זהו החזק בטעמי המילה אצלי".

כלומר, עפ"י גדול הפוסקים, אחת הסיבות לברית המילה היא הרצון להקטין אצל גברים יהודים את הכושר וההנאה המיניים ואצל נשים יהודיות את הפיתוי מהנאה מינית יתרה הנובעת מיחסי מין עם  ערל.

מאליו מובן שתומכי מצוות המילה כיום אינם מרבים להשתמש בנימוקים אלה (הדומים, אגב, דמיון רב לנימוקים שמביאים בארצות אפריקה להצדקת המנהג של כריתת הדגדגן לנשים, הנפוץ שם מאד).

טענה נוספת אשר כן מרבים לשמוע בויכוח היא ש"צריך למול כדי שתשאר זהות יהודית". המונח "זהות יהודית" אינו קיים בהלכה אבל יש בהלכה מעין הבחנה בין יהודים "טובים" ויהודים "רעים".

ובכן, זה אולי נשמע מוזר אך ההלכה היהודית מתיחסת למחלל שבת בפרהסיא בחומרה רבה יותר מאשר ליהודי שלא עבר ברית מילה! כך נפסק בשו"ע הלכות שחיטה ס"ב שמחלל שבת שחיטתו פסולה והערל שלא מל שחיטתו כשרה. כלומר, אם מחלל שבת שוחט אסור לאכול את הבהמה כי הוא נחשב לגוי, אבל מותר לאכול מה שנשחט על ידי יהודי ערל שלא  נימול.

אם כן, מי שיש לו בעיות עם "זהותו היהודית" בקשר למצוות הדת כדאי שידע שמבחינת ההלכה הרבנית עניין השבת חשוב יותר מעניין ברית המילה. מאידך, מי שזהותו היהודית נגזרת מן התרבות ולא מן הדת  יכול להתעלם משתי המצוות הדתיות הללו באותו שויון נפש.