" ויאמר אלוהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ושנים" (בראשית א יד(

זה הקונטרס הרביעי הנוסף אל קודמיו שנדפסו ופורסמו בקהל רב ובהצלחה גדולה. בגליונות הקודמים הראינו הבנתם של חז"ל במציאות האמיתית בעניינים הקשורים להילכות שבת, טריפה והחיות הכשרות.

בגליון זה נעסוק בשאלה החשובה של הזמנים שבהלכה. קביעה נכונה ומדוייקת של זמני המצוות היא מהיסודות החשובים ביותר של ההלכה היהודית.

קיומן של הרבה מצוות תלוי בקביעת הזמן המדוייק של עלות השחר ,הנץ החמה, שקיעת החמה וצאת הכוכבים . זמני כניסת השבת ויציאתה הן הלכות חמורות שדיני סקילה תלויין בהן,        כניסת ויציאת יום הכיפורים וימים טובים . כן מקפידה ההלכה בכל הנוגע לזמני תפילה, הנחת תפילין וציצית וכדומה.

בקונטרס זה נעסוק בזמן "צאת הכוכבים" בלבד. זמן חשוב מאד, שהוא המבדיל בין היום ובין הלילה ,והוא המבדיל בין קודש לחול, והוא המבדיל אם חייב חטאת או פטור, והמשכיל החפץ ירחיב ידיעתו לשאר עניני הזמנים, עלות השחר והנץ החמה וכו'.

ובטרם ניגש לפסק ההלכה מן הראוי להבין את המציאות כפי שהיתה לנגד עיני חז"ל והגאונים והראשונים שעל פי מציאות זו אמרו מה שאמרו ועל פיה פסקו הלכה למעשה. ואין צורך לומר שאלה המה הראשונים אשר כמלאכים נדמו ואשר שכינה מדברת מגרונם ודבריהם קודש לכל הדורות והלכות שבפיהם תורה למשה מסיני ממש.

הגמרא בפסחים צד ע"ב: "חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע  ובלילה למטה מן הקרקע".

וכך מסביר את עולמם של חז"ל רבינו חננאל: בפסחים צד כתב וז"ל "החמה מהלכת בלילה  למעלה מן הרקיע מן המערב למזרח וכשמגעת לחלון שזורחת ממנו לאלתר עולה עמוד השחר וחמה מהלכת בעוביו של רקיע וכשתגיע לסוף עוביו של רקיע לצד הנראה לבני אדם מיד מנצת על הארץ ומהלכת ביום כולו ממזרח למערב…וכן בשקיעה מהלכת חמה בעוביו של רקיע וכשתצא מעוביו של רקיע כולו מיד הכוכבים נראים".

ובכן, זו תמונת העולם עפ"י חכמינו הקדושים: הארץ היא עיגול שטוח, מעין צלחת שטוחה, אשר עליה "יושבת" כיפת הרקיע. כיפה זו היא בצורת חצי כדור והדופן של הכיפה הוא הרקיע. לרקיע הזה יש עובי ניכר (כפי שנראה בהמשך.(

השמש נמצאת בשעות היום במסלול בתוך הכיפה הזו ("ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע") ובלילה היא במסלול מעל לכיפת הרקיע(!). כלומר מסלול השמש אינו מעגלי אלא הלוך ושוב מעל ומתחת לכיפת הרקיע.

כדי לעבור ממצב של יום למצב של לילה (ולהיפך) על השמש, כמובן, לעבור דרך הרקיע. המעבר הזה מתבצע פעמיים ביום, בבוקר ובערב. המעבר הזה, של השמש בתוך הרקיע נמשך זמן לא מבוטל.

הזמן שלוקח לשמש לעבור את הרקיע הוא, בבוקר, הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה ,ובלילה הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. וזהו שנאמר בפסחים צד ע"א "רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין. נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום".

יש מחלוקת אם "זמן מהלך מיל" הוא 18 או 22.5 או 24 דקות. אבל גם אם נתחשב רק בזמן הקצר ביותר נמצא שזמן מהלך השמש בעובי הרקיע הוא 72 דקות (18 דקות כפול ארבעה מילין). זהו הזמן שבין "שקיעת חמה" ל"צאת הכוכבים".

על פי מציאות זו פסק רבינו תם (במאה ה 12 למניינם)  שזמן יציאת השבת הוא 72 דקות לאחר שקיעת החמה. אמנם בפסיקה זו התקשה ר"ת מגמרא בשבת לד ע"ב  " אתמר שיעור בין השמשות בכמה? אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל." (כלומר אורך זמן "בין השמשות" הוא כמהלך שלושת רבעי מיל ולא ארבעה מילין) ותירץ שהזמן של בין השמשות מתחיל אחרי שהשמש כבר נכנסה בעובי הרקיע ואינה נראית. וכך נאמר בעניין זה בתוספות על פסחים דף צד/א " וי"ל דהכא קאמר מתחלת שקיעה דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין והתם קאמר מסוף שקיעה" עכ"ל.

אין צורך לומר שכל הדברים הללו הבל מוחלט ורעות רוח שאין למעלה ממנה! הרקיע אינו כיפה, אין לו עובי, השמש אינה עוברת דרכו, זמני היום והלילה נקבעים ע"י מהירות הסיבוב של כדור הארץ וכו' וכו'

תמונת העולם של חז"ל היא, לא עלינו, שטות גמורה ומוחלטת שאין לה שמץ אחיזה במציאות. אם לא היה די בכל התצפיות האסטרונומיות באו אלפי הטיסות לחלל והוכיחו כי דמות העולם המציאותי אין לה אפילו שום דמיון להבנתם וידיעתם של חז"ל!

לא רק שבימינו יודע זאת כל ילד בן חמש אלא שחלק מהדברים כבר היה ידוע בימי חז"ל ובודאי בימי רבינו תם והראשונים. ליונים היתה תמונת עולם שגוייה אבל קרובה יותר למציאות (שמש וכוכבים הנעים במסלולים סביב כדור הארץ) כבר במאה ה 5 לפני מניינם, כלאמר כמעט 800 שנה לפני חכמי התלמוד! רמז לכך גם ראינו בדברי הגמרא על חכמי אומות העולם לעיל. הגמרא שם אפילו מוסיפה ש"אמר רבי, נראין דבריהם מדברינו" כלומר רבי חושב שתפיסת העולם הנכרית נכונה יותר מזו של חז"ל! אבל זה לא שינה דבר בפסיקות ההלכתיות של חז"ל אשר נעשו כולן על סמך התפיסה השגוייה של "מעבר השמש דרך הרקיע". נראה שחז"ל לא הכירו את התורות האחרות וגם כאשר הכירו, התעלמו מהן  ודבקו בתפיסתם השגוייה. רבינו חננאל (פסחים צ"ד) אפילו מודה במפורש להתעלם מן העובדות המציאותיות וז"ל: "ואעפ"י שהחוזים בכוכבים שבזמן הזה מדברים דברים המכחישין, לא משגחינן להו אלא אנו מזהרים דברי רבותינו כתקנם ולא לחוש לדברי זולתם"…

ואתה התלמיד המשכיל והמבקש דעת ואמת דע לך שר"ת לא היה היחידי מבין הראשונים בטעות זו אלא כל הראשונים טעו בזה.

הואיל ולא נאמר דבר ללא ראיות מן הכתובים נצטט דברי הר"ן במסכת שבת פרק שני ד"ה אמר רבה בר חנה:"תירץ ר"ת דשתי שקיעות הם . משתשקע החמה דשמעתין היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשתקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני רקיע מאדימים כנגד מקומה .. אלא ודאי זמנו של תוספת  היינו מתחילת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ  עד זמן בין השמשות והזמן הזה הוא שלשת מילין ורביע"

וכן הוא גם דעת המרדכי פרק שני במסכת שבת וז"ל "ועד צאת הכוכבים 5 מילין פירוש משקיעת החמה שמתחלת לשקוע שנכנסת בעובי הרקיע וכשהחמה נכנסת מלמטה שמתחלת לעלות הכוכבים נכנסים מלמעלה ומתחילין לירד. גמרה עליתה שעברה עוביו של רקיע גמרו כוכבים ירידתן שעברו עוביו של רקיע ונראה כולן. ובאותה עליית החמה וירידת הכוכבים מהלך 5 מילין" ע"כ.

וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והיראים. נמצא שלדעת כל הראשונים זמן צאת הכוכבים הוא 72 דקות לאחר שקיעת החמה. כל אלה הם הראשונים ש"אם אנו כבני אדם הם כמלאכים" ודברי הלכה שבפיהם תורה למשה מסיני ממש.

וכך פסק, 400 שנה אחרי רבינו תם, גם השולחן ערוך בהלכות שבת רסא ס' ב' שזמן צאת הכוכבים הוא ארבע מילין (72 דקות) אחר שקיעת החמה.

בזמנו של ה"בית יוסף" כבר היתה תמונת העולם מדויקת הרבה יותר וזהה כמעט לזו של ימינו. האסטרונום קופרניקוס פרסם את סיפרו על מערכת השמש ותנועת גרמי השמיים בשנת 1543 למניינם, יותר מעשרים שנה לפני כתיבת ה"שולחן ערוך"!

האם שינו הפוסקים בעקבות ההוכחות החותכות החדשות האלה את חישובי הזמנים ההלכתיים? חלילה. טחו עיניהם מראות את המציאות!

בספרו "זמנים בהלכה" (פרק מ"ו) כותב הרב חיים פ. בייניש שליט"א כהאי לישנא "המנהג הכללי בארצות אירופה בעינייני ביה"ש וצה"כ, היה עד שנת ת"ק לערך (1740 למניינם) ללא ערעור כשיטת רבינו תם, בין לקולא בין לחומרא. בתקופת 50 שנה לאחר מכן מוצאים אנו לראשונה רבים מגדולי ישראל בארצות אלו הנושאים ונותנים בהלכה זו…". בהערה מס' 3 לפרק זה מתקשה המחבר להבין את הסיבה המדוייקת שגרמה להתעוררות זו (והביאה את גדולי ישראל להמציא את "שיטת הגאונים" שלא ידעוה אבותינו ונוסיף על כך באחד הקונטרסים הבאים.(

הסיבה להתעוררות ברורה לגמרי. קמה תקופת ההשכלה, הלימוד, הדעת והבנת האמת המציאותית. אין כל דרך לעצור את האמת וסוף העובדות המציאותיות לנצח במאבק.

אז קם הגאון מווילנא ופסק בבאור בשו"ע רס"א וזה לשונו: "והחוש מכחיש לכל רואה…ובמדינות הנוטין לצפון …אין צאת הכוכבים כלל בקיץ אלא דבין השמשות מתחיל משקיעת החמה תיכף …והוא ג' רבעי מיל …" לדברי הגאון מווילנא צאת הכוכבים לשיטה המחמירה (מיל הוא 24 דקות) הוא 18 דקות לאחר שקיעה. ומה שאמרה הגמרא שמשקיעה עד צאת הכוכבים 4 מילין מיירי בהרבה כוכבים שיצאו ואין לצאת הכוכבים זה נפקא מינא להלכה (!).

בהינף קולמוס הפך הגר"א את כל קערת הזמנים על פיה. לשיטתו של הגר"א  (לא נמצא לגר"א תנא דמסייע של ממש ועל זה נרחיב בקונטרסים הבאים) הרי כל מי שעשה, בדורות שקדמו לו, מלאכה אסורה באותן 54 דקות של הפרש  הרי הוא מחלל שבת ושגגתו בחטאת .

ועוד יותר מכך. שהרי אם הלכה בכל זאת כראשונים  אזי כל יהודי דורינו מחללי שבת!

משנפרצה גדרם של ראשונים ניתנה רשות לאמת העובדתית לשאת ראש. והנה מה נעשה אנו והראיה הפשוטה בעין מעידה שאין כוכבים 18 דקות לאחר השקיעה. וא"כ גם דברי הגאון מוילנה נופלים וכבר השיג על זה הרב טוקצינסקי בספרו "בין השמשות" פ"ה והביא נסיונות  שעל פיהם הסיק שכוכבים בינוניים נראים 28 דקות אחר שקיעה (ביום קיצי שזמן הדמדומים קצר(.

ובשם החזון איש נאמר שיש לחכות 40 דקות אחר השקיעה. כל פוסק וטעמו, כל פוסק וענייניו וכל פוסק ונימוקו…ודברי הגמרא נפלו בבירא עמיקתא.

ומה על כל יתר ענייני חישוב הזמנים ההלכתי? נושאים כבדים וחשובים כמו שעות זמניות ועלות השחר וכו' שאותם השאירו כדברי הראשונים אשר כבר ברור לכל ששגו והדברים מגיעים לידי סתירה וגיחוך.

וכדי להמחיש המבוכה והבלבול בעניינים אלה של חישוב הזמנים ההלכתיים נביא דברי רי"מ טוקצ'ינסקי בשבועון "קול ישראל" (תרצ"ט, גליון מ"ב) "ואחרי שנים אחדות בבא הרה"ג ר' יצחק גולדברג רומ"ץ מינסק לירושלים ויכתוב אלי מכתבים נמרצים על אופן החשבון הזה ויאמר במכתביו שהחשבון המוטעה הוא קצת חילול השם (!)". ("הזמנים בהלכה" עמ' קי"ז(

ואתה המשכיל והחפץ דעת אמת זכור ושמור כי רק העיון והבדיקה והניסוי והתצפית הם הדרך אל המציאות האמיתית והנכונה ורק על דרך ההסתכלות וההבנה המציאותית יקבע איש איש את דרכו ואת השקפותיו. כי רק מן המציאות תבוא הסברה ולא להיפך.

ונסיים בדברי רבותינו הרב ישעיה דטרני בתשובה ס'ב "אך זאת איתי כל דבר שאינו נראה בעיני אי אמרה יהושוע בן נון לא ציתינא ליה",

והרב חיים מוולוז'ין ברוח החיים על מסכת אבות פ"א מ"ד "אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד".

וגם הפעם נאמר משהו בשולי הדברים:

אחד מקוראינו הנאמנים שלח אלינו קלטת ובה דברים שאמר הרב נויגרשל שליט"א בתוכניתו ב"רדיו 10".

לשאלת אחד המאזינים משיב כב' הרב  תשובות שונות ומשונות לדברי הקונטרסים ומנסה להשיב לדברינו בסוגיות השונות. הרבה דברים רעים הוא אומר עלינו שם וגם טעוניו אינם מן המשובחים. והנה בלהט דבריו אומר הוא, לפתע, כך:"הרי 95 אחוז מהידע המדעי שכתוב בגמרא איננו מתאים לאמת!!! (נקט בלע"ז כדי להמעיט עדות קשה ואמר "איננו ACCURATE" שפרושו המדוייק "איננו מתיישב עם האמת"(.

תדהמה אדירה אחזה בנו! הסכמה רבנית גורפת שכזו עם דברינו שבכל הקונטרסים? אישור מוחלט שכזה לדברים שאמרנו שוב ושוב כי ידיעת חז"ל באמיתות המציאותיות לקוייה ושגוייה ואיננה מתאימה לאמת! והרי בדיוק מסיבה זו לא ייתכן שדיברה השכינה מגרונם של חז"ל, כי הרי השכינה לעולם לא תטעה ר"ל בעניני מדע ומציאות, לא באחוז אחד וגם לא באלפיתו!

ואם לא דברה שכינה מגרונם הרי הם ככל האדם וכל מה שפסקו וקבעו יש לו התוקף האנושי ולא האלוקי.

בכל אופן, לאור עמדתו החד משמעית והזהה בדיוק לדעתנו, הננו מתכבדים להזמין את ר' נויגרשל להצטרף לצוות כותבי הקונטרסים כי איש כלבבנו הוא. יפנה נא אל תיבת הדאר שלנו ויצטרף לדוברי דעת ואמת.