בתקופת חכמי התלמוד הציבור היהודי היה דובר ארמית כשפת אם – הציבור הרחב לא היה בקי בלשון המקרא. לכן, נהגו בזמן קריאת התורה בבית הכנסת לקרוא פסוק ככתבו ולשונו ולתרגמו לארמית, כדי שהציבור יבין.
חכמים קדמונים הנהיגו שתוכן מקראי המביך את גדולי האומה אין לתרגמו כדי שלא ייתגנו בעיני הציבור. כך למשל התקינו שלא לתרגם את הפסוק המביך את ראובן בנו של יעקב אבינו: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיווַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית, לה; 22). מעשה היה בחכם, רבי חנינא בנו של רבן גמליאל שמו, שהלך לבית הכנסת בכפר כבול (ישוב בצפון הארץ) וכשקראו בתורה בבית הכנסת את הפסוק לעיל, המייחס לראובן מעשה ניאוף עם אשת אביו, המתרגם החל לתרגמו ומיד הרב חנינא נזף בו להפסיק לתרגם ולדלג לפסוק הבא, וחכמי המקום שיבחוהו.
עוד תיקנו חכמים קדמונים שלא לתרגם את פרשת העגל – שעשו בני ישראל לאחר שמשה עלה להר ובושש לחזור: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה …וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא…" (שמות, לב; 21-25). חששם היה שהציבור יתרשם שאפשר ליצור מזהב עגל משמע, לעבודה זרה יש יכולות אלוהיות, לכן הנהיגו לא לתרגמם לארמית.
עוד אמרו חכמים שסיפור התנ"כי בו מסופר שאמנון, בנו של דוד המלך, אנס את אחותו תמר, לא די שאין לתרגמו אלא אף אסור לקרוא אותו אפילו בעברית בציבור. שאלו התלמידים: הרי חכמים קדמונים כתבו שניתן לקרוא את פרשת אמנון ותמר ואף לתרגמה? תשובה: במקום שצוין בפסוק אמנון בן דוד אסור לקרוא ולתרגם כדי שכבוד דוד לא יפגע. ובמקום שכתוב אמנון ללא יחוס לדוד מותר לקרוא ולתרגם כי כך ישמר כבודו של דוד כשהציבור לא ידע שבן דוד אנס את אחותו (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ואלו נקרין ולא מתרגמין. (רעבד"ן סימן): מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול, והיה קורא חזן הכנסת (בראשית ל"ה) ויהי בשכן ישראל, ואמר לו למתורגמן: (הפסק) אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים. מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני? – מן (שמות ל"ב) ויאמר משה עד וירא משה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר (שמות ל"ב) ואשלכהו באש ויצא העגל הזה. ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין, מאי טעמא? משום דכתיב (במדבר ו') ישא. מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין, – והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם! – לא קשיא: הא – דכתיב אמנון בן דוד, הא – דכתיב אמנון סתמא".