אדם חולה במחלה מסוכנת מותר לחלל שבת כדי לרפאו בבחינת: "פיקוח נפש דוחה שבת". חכמי התלמוד דנו רבות מה הן המחלות המסוכנות שניתן לחלל עליהן שבת ומה הן המחלות שאינן מסוכנות ואין לחלל עליהן שבת. כך למשל דנו במחלת עיניים; אחד החכמים טען שהחולה בעינו עד שנראית כאילו הולכת לצאת ממקומה, ניתן למרוח עליה משחה לרפואתו. תחילה סברו התלמידים שמותר למרוח משחה מוכנה מערב שבת אבל אסור להכינה בשבת עצמה ולטלטלה ממקום למקום ברשות הרבים משום חילול שבת. אחד מהחכמים, רבי יעקב שמו, סבר שמותר אף להכין את המשחה בשבת ולטלטלה ברשות הרבים כדי למרוח על עין חולה. חכם אחר, רב שמואל בר יהודה שמו, אסר לחלל שבת לצורך ריפוי עין חולה. לימים חלה החכם רב שמואל בר יהודה עצמו בעינו ביום שבת. הלך ושאל את החכם המתיר, רבי יעקב, האם מותר לחלל שבת כדי לרפא את עינו החולה? השיבו: לכולם מותר ולך אסור כי אתה הורתה לאסור. אמר לו, שמואל בר מרתא, הוראתי לאיסור אינה על דעת עצמי אלא על דעת החכם שמואל! ומניין אני יודע שהחכם שמואל אסר? ממעשה שהיה כך היה: שפחתו של החכם שמואל חלתה בדלקת עיניים חריפה ביום שבת, הייתה צורחת מחמת כאב ואף אחד לא סייע לה בגלל קדושת השבת, לבסוף מתה.
למחרת ביום השבת, בבית הכנסת, דרש החכם שמואל, מחמת מותה של שפחתו, שמותר לחלל שבת לחולה בעיניו משום שיש בזה סכנת נפשות (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כח, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא; א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיני' דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר. רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת. אמר להו רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי! לסוף חש בעיניה, שלח ליה: שרי או אסיר? שלח ליה: לכ"ע שרי, לדידך אסיר, וכי מדידי הוא? דמר שמואל היא. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא, צווחא וליכא דאשגח בה, פקעא עינא. למחר נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת; מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. כגון מאי? אמר רב יהודה: כגון רירא, דיצא, דמא, דימעתא, וקידחא – ותחלת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא".