חכמים קדמונים (תנאים) הורו שמילים במקרא המנוסחות במילים בוטות ומגונות יש להמירן ולבטאן במילים "נקיות" יותר. כך למשל, המילה "ובעפלים", שבתקופתם הייתה מילה מגונה, יש להמירה ולבטאה במילה " וּבַטְּחֹרִים " שהיא מילה "נקייה" יותר. לכן יש לקרוא את הפסוק: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא" (דברים, כח; 27) כך: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא" (דברים, כח; 27). זאת אחת הסיבות למילים במקרא הנקראות אחרת מכתיבתן ובלשון חכמים: "קרי וכתיב". כיוצא בזה; המילה ישגלנה יש לבטאה ולקוראה יִשְׁכָּבֶנָּה. לכן יש לקרוא את הפסוק: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (דברים, כח; 30). כך: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּהבַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ". כיוצא בו המילה חרייונים [חרא יונים] יש לקוראה דִּבְיוֹנִים [זב מהיונים] לכן במקום: "וְרֹבַע הַקַּב חרייונים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" יקרא: וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" (מלכים ב פרק ו; 25). כיוצא בו המילה "חריהם" [חרא] יש לקוראה "צוֹאָתָם" והמילה "שיניהם" לקרוא "מֵימֵי רַגְלֵיהֶם" לכן במקום: "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם עִמָּכֶם" (מלכים ב, יח; 27. גם בישעיהו, לו; 12). יקרא: "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶתצוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם". כיוצא בזה: המילה "למחראות" [חרא] לקוראה "לְמוֹצָאוֹת" לכן במקום: "וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּלמחראות עַד הַיּוֹם" (מלכים ב, י; 27) יקרא: וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם". החכם, רבי יהושע שמו בן קרחה שמו, דוגל לקרוא את המילה למחראות ככתבה וכלשונה, ולא לקוראה בלשון נקייה, משום שנושא הפסוק הוא מצבת הבעל של עובדי אלילים. ונכון וראוי לגנות עבודה זרה בלשון בוטה. עוד הוסיף התלמיד, רב נחמן שמו, כל ליצנות אסורה מלבד ליצנות על עובדי אלילים. עוד אמר התלמיד, רב אחא בריה דרב איקא שמו, מותר ליהודי לומר לעובד אלילים: "קח את העבודה זרה שלך ותניח אותה בשין ותיו שלו [ כלומר בתחת, שת=תחת]. עוד אמר התלמיד, רב אשי שמו, מי שמרכלים עליו שהוא נואף מותר לבזותו ולומר לו: "בן זונה מסריחה". (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון (דברים כ"ח) ישגלנה – ישכבנה, (דברים כ"ח) בעפולים – בטחורים, (מלכים ב' ו') חריונים – דביונים, (מלכים ב' י"ח) לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם – לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, (מלכים ב' י') למחראות – למוצאות. רבי יהושע בן קרחה אומר: למחראות – כשמן, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה. אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, דכתיב (ישעיהו מ"ו) כרע בל קרס נבו, וכתיב (ישעיהו מ"ו) קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'. רבי ינאי אמר מהכא: (הושע י') לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבידו. אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו. אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן. האי מאן דשפיר שומעניה – שרי לשבוחיה, ומאן דשבחיה – ינוחו לו ברכות על ראשו".