אדם שהכישו נחש ורוצה להינצל מארס הנחש, צריך לשחוט עובר אתון לבנה, לבתר אותה לאברים ולהניחה על גופו. ובלבד, כך הוסיפו החכמים, שהאתון לא תהיה טריפה (שלא יהיה בה מום או מחלה העלולים להורגה במשך השנה מתחילת המחלה). מעשה היה במושל העיר פומבדיתא (עיר בבבל) יהודי שומר מצוות, שהכישו נחש. שחטו 13 אתונות לבנות כדי להצילו ולרוע מזלו נמצאו כולם בעלי מחלה ומום כלומר, טריפה. נותרה עוד אתון אחת בצדה השני של העיר, לפני שהגיעו אליה בא אריה וטרף אותה. אמר החכם אביי, מתוך שלא הצליחו להציל את המושל היהודי משמע עבר על דברי חכמים. כי הרי אמר הכתוב: וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת, י; 8) כלומר העובר על תקנות חכמים ופורץ גדר נחש יכישו ולא יצא חי מהכשה זו. אמרו התלמידים לחכם זה (אביי) שדבריו אכן נכונים וכך באמת היה, שמושל זה עבר על תקנת חכמים. מעשה זה היה כשמת גדול הדור "רב" שמו, וגזר אחד החכמים, רב יצחק בר ביסנא שמו, שבמשך שנה שלמה ממות גדול הדור, אין לשמח חתן וכלה ברחוב העיר עם הדסים, כאות אבל וצער על מותו. והמושל הזה עבר על גזירת החכם והביא הדסים כדי לשמח חתן וכלה, לכן הכישו נחש ולא הצליחו להצילו. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דפים קט ע"ב – קי ע"א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"האי מאן דטרקיה חיויא, ליתי עוברא דחמרא חיורתא וליקרעיה ולותביה עילויה, והני מילי דלא אישתכח טרפה. ההוא בר קשא דפומבדיתא דטרקיה חיויא. הוה תליסר חמרי חיורתא בפומבדיתא, קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה. הואי חדא בההוא גיסא דפומבדיתא, עד דאזלי מייתי לה – אכלה אריה. אמר להו אביי: דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא, דכתיב (קהלת י) ופרץ גדר ישכנו נחש. – אמרו ליה: אין, רבי. דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא [בטבלא], ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית".