קבע התלמוד כי בפסח צריך לבער חמץ רק אם גודלו לפחות כזית (בערך כ- 30 גרם).
פרורי חמץ הקטנים מזה – אין צורך לבערם.

חכמי התלמוד המשיכו להפוך בסוגיה והעלו חשש שמא שני בצקים בגודל של חצי זית כל אחד יתקשרו בחוט של בצק שיחבר ביניהם ואזי גודלם ישווה לזית וחייבים לבער. הוסיפו החכמים תנאי, שחוט הבצק חזק דיו כך שאם נרים את חוט הבצק שני הבצקים בקצותיו יגררו עמו. אך אם החוט ינתק אזי אין צורך לבער. אחד החכמים סייג קביעה זו ואמר שכלל זה יתקיים כאשר מדובר בקערה, אך בבית חייב לבערם בכל מקרה שמא יטאטא ויכנוס את שני חצאי זיתי הבצק ויעשם לזית אחד שלם. זאת ועוד חכמים היו מסופקים אם שני חצאי זיתי הבצק הנמצאים אחד בבית והשני בעליית הגג, אחד בבית והשני במרפסת, שני יחידות דיור זה לפנים מזה- ואחד בבית זה והשני בבית אחר, צריך לבערם או לא. (התלמוד לא הכריע בספקות אלה. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מה, עמוד ב )

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רב נחמן אמר שמואל: שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן, רואין: כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו – חייב לבער, ואם לאו – אינו חייב לבער. אמר עולא: לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית – חייב לבער. מאי טעמא – דזימנין דכניש להו, ונפלי גבי הדדי. אמר עולא, בעו במערבא: בית ועלייה מהו, בית ואכסדרא מהו, שני בתים זה לפנים מזה מהו? תיקו".