דרשו חכמים קדמונים שאדם צריך לשנות התנהגותו ביום שבת מהרגליו ביום חול, מתוך הפסוק "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג … וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו, נח; 13).
כך, מהמילה וְכִבַּדְתּו,ֹדרשו שאדם צריך לכבד את השבת בבגדים מהודרים יותר משל יום חול, ובלשונם: "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול". כמו כן דרשו מהמילים "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. שאלו התלמידים: באיזה אופן אפשר לבטא את שינוי הרגלי ההליכה ביום חול? השיב חכם אחד כך: אם אדם היה מהלך ביום שבת, לבית הכנסת למשל, ואת הדרך חצתה תעלת מים, כיצד עליו לעבור תעלה זו? ביום חול הוא היה פשוט קופץ ומדלג מעליה, אך ביום שבת אסור לו לקפוץ. וכך הוא מקיים את שינוי ההליכה ביום שבת לעומת יום חול. אך אם רוחב השלולית צר דיו כך שאדם יוכל להניח את שני רגליו משני צידי השלולית, מותר לדלג מעל תעלה צרה כזו אף ביום שבת. שאל אחד החכמים, רבא שמו, ואם התעלה רחבה, מה יעשה? להקיף את התעלה הרי הוא מרבה בהליכה ואין ראוי להרבות בהליכה ביום שבת. לחצות את התעלה תוך הליכה בתוכה, בגדיו יספגו מים ועלול לבוא לסוחטם ביום שבת, והרי אסור לסחוט בגדים בשבת. אלא אומר חכם זה, גם בתעלה רחבה עדיף לקפוץ ולדלג מעליה אפילו ביום שבת. אם כך, במה מתבטא שינוי ההליכה בשבת מיום חול? השיבו התלמידים: שלא ילך אדם בצעדים גדולים העולים על חצי מטר. בלשון חכמים: לא לפסוע פסיעה גסה בשבת. אם כי, הוסיפו חכמים, שגם ביום חול לא מומלץ להלך עם צעדים גדולים, שהליכה כזו גורמת להתמעטות הראייה. ואם עושה קידוש ביום שבת זה מחזיר לו את מאור עיניו שניטל לו מפסיעתו הגדולה. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה – מותר, ואם לאו – אסור. מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף – קמפיש בהילוכא, ליעבר – זימנין דמיתווסן מאני מיא, ואתי לידי סחיטה! אלא: בהא, כיון דלא אפשר – שפיר דמי. אלא: כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי".