חכמים קדמונים עשו הבחנה בין ערים שהיו מוקפות חומה מתקופת יהושע בן נון לבין שאר ערים שאינן מוקפות חומה; הראשונות חוגגות את יום פורים בחמישה עשר באדר והאחרונות בארבע עשר באדר. החכם, רב אסי שמו, נהג לקרוא את מגילת אסתר במקום מגוריו – בעיירה הוצל שבבבל – יומיים; בארבעה עשר באדר ובחמישה עשר באדר. למרות, שחיוב מקרא מגילה הוא יום אחד בלבד, לחכם דלעיל היה ספק האם העיירה "הוצל" מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון.
(היות וסוגיות תלמודיות ומימרות חכמים עברו בעל פה – רק לאחר תקופת התלמוד נערכו דבריהם והועלו על הכתב – טבעי הוא שיחולו שיבושים וגירסאות שונות. וכשיש גירסאות שונות הם יצוינו במילים "איכא דאמרי: "יש אומרים, יש גורסים כך").
יש גורסים שהחכם רב אסי סבר באופן ודאי שהעיירה הוצל שבבבל מוקפת חומה מתקופת יהשוע בן נון, וגולי שבט בנימין התגוררו שם.
אמר החכם, יוחנן שמו, כשהייתי קטן כיוונתי לדעת גדולים; המקום "חמת" המצויין בספר יהושע: "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע, יט; 35) הוא למעשה טבריה של היום. והמקום "רקת" הוא ציפורי של היום. שאל התלמיד, רבא שמו, כיצד יתכן שחמת היא טבריה, ורקת היא ציפורי? הרי רקת היא טבריה! הראייה לכך, שרקת היא טבריה, שכך נהגו להספיד בטבריה: "שם טוב יצא למת ברקת" משמע, רקת היא טבריה. מתוך כך זיהה התלמיד דלעיל את "חמת" כחמי גרר, ורקת היא טבריה. עוד הוסיף התלמיד, ששם העיר "רקת" וכינו אותה טבריה משום שטובה ראייתה – על שם נופה הקסום של הכנרת. (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. איכא דאמר, אמר רב אסי: האי הוצל דבית בנימין מוקפת חומה מימות יהושע היא. אמר רבי יוחנן: כי הוינא טליא אמינא מלתא דשאילנא לסבייא, ואישתכח כוותי: חמת זו טבריא, ולמה נקרא שמה חמת – על שום חמי טבריא. רקת – זו ציפורי. ולמה נקרא שמה רקת – משום דמידלייא כרקתא דנהרא. כינרת – זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת – דמתיקי פירא כקלא דכינרי. אמר רבא: מי איכא למאן דאמר רקת לאו טבריא היא? והא כי שכיב איניש הכא, התם ספדי ליה הכי: גדול הוא בששך, ושם לו ברקת. וכי מסקי ארונא להתם ספדי ליה הכי: אוהבי שרידים יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק. כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא: ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה. אלא אמר רבא חמת – זו חמי גרר, רקת זו טבריא, כינרת – זו גינוסר, ולמה נקרא שמה רקת – שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא – שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא – שטובה ראייתה".