עבד אינו יהודי המשועבד לאדון יהודי הרי הוא עבדו לכל חייו אלא אם כן האדון השחית את עין עבדו או את שינו, כי כך נקבע בחוקי התורה: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות, כא; 26-27). חכמים קדמונים קבעו שלאו דווקא אם השחית את עינו ושנו, אלא כל האברים הגלויים, בדומה לשן ועין, אם השחיתם העבד יוצא לחירות. אך איברים טמונים בגוף, אם האדון השחיתם אין העבד יוצא בהם לחירות.
מעשה היה וזקני העיירה לא באו לשמוע את דרשתו של החכם רב חסדא. רב חסדא, ששמר על כבודה של תורה, ביקש מהתלמיד, המנונא שמו, שייגש לזקנים שנעדרו מהדרשה וינדה אותם. הלך רב המנונא לזקני העיירה ושאלם: מדוע לא הגעתם לדרשתו של רב חסדא? השיבוהו: לשם מה נבוא אם כשאנו שואלים אותו שאלה והוא אינו יודע להשיב. אמר להם רב המנונא: וכי שאלתם אותי שאלה שלא השבתי לכם עליה? זקני העיירה שאלו אותו שאלה זו: אדון שסירס את עבדו בביציו האם העבד יוצא לחירות? ומה הם צדדי הספק? האם הביצים נחשבים לאיבר גלוי כשן ועין והעבד יוצא לחירות או כאיבר מוסתר שאין העבד יוצא בו לחירות? מצד אחד הביצים גלויים, מצד אחר הם טמונים בכיס הביצים. רב המנונא לא ידע להשיבם. אמרו לו זקני העיירה: לא המנונא צריך לכנותך אלא קרנונא מלשון יושב קרנות ולא בר אוריין. הלך רב המנונא לרבו, רב חסדא, ושאלו את השאלה של זקני העיירה: האם ביצים נחשבים כאיבר גלוי או כאיבר נסתר? השיבו רב חסדא, ששאלה זו תלויה במחלוקת חכמים קדמונים – לדעת חכם מסוים דווקא אם פגע באיבר מינו של העבד, הנחשב כאיבר גלוי, העבד יוצא לחירות. ולדעת חכם אחר, רבי יהודה הנשיא, ביצים נחשבים איבר גלוי שהעבד יוצא בו לחירות. חכם קדמון אחר, בן עזאי שמו, הוסיף שאף לשון נחשב מום גלוי שהעבד יוצא בו לחירות. שאלו התלמידים: אם כך, מתוך שבן עזאי הוסיף לשון, משמע לדעת רבי יהודה הנשיא לשון נחשב איבר נסתר והרי הוא אמר בפירוש שלשון נחשב איבר גלוי. תשובה: רבי יהודה הנשיא דן גם את הלשון כאיבר גלוי שעבד יוצא בו לחירות ובן עזאי דן את הביצים כאיבר נסתר ואת הלשון כאיבר גלוי. (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כד, עמוד א – דף כה, עמוד ב).
נוסח התלמוד כלשונו:
"תנא: יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים; בשלמא שן ועין כתיבי, אלא ראשי אברים מנלן? דומיא דשן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. סבי דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא, אמר ליה לרב המנונא: זיל צנעינהו. אזל אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה: אמאי ניתי? דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן. אמר להו: מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו?
בעו מיניה: עבד שסרסו רבו בבצים, מהו? כמום שבגלוי דמי, או לא? לא הוה בידיה. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: המנונא, אמרו ליה: לאו המנונא אלא קרנונא. אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל: מתניתא בעו מינך, דתנן: עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם, כולם אין מטמאין משום מחיה, ואלו הם: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגוייה, וראשי דדים שבאשה, רבי יהודה אומר: אף שבאיש, ותני עלה: בכולם עבד יוצא בהם לחירות, רבי אומר: אף הסירוס, בן עזאי אומר: אף הלשון; אמר מר, רבי אומר: אף הסירוס, סירוס דמאי? אילימא סירוס דגיד, היינו גוייה! אלא לאו סירוס דביצים. רבי אומר: אף הסירוס. ורבי, לשון לא? ורמינהו: הרי מי שהיה מזה, ונתזה הזאה על פיו, רבי אומר: היזה, וחכמים אומרים: לא היזה; מאי לאו על לשונו! לא, על שפתיו. על שפתיו – פשיטא! מהו דתימא זימנא דחלים שפתיה, קמ"ל. והתניא: על לשונו! ועוד תניא: ושניטל רוב הלשון, רבי אומר: רוב המדבר שבלשונו! אלא, רבי אומר: סירוס, ולא מיבעיא לשון. בן עזאי אמר: לשון. אבל סירוס לא, ומאי אף? אקמייתא. אי הכי, נקדמה דבן עזאי ברישא! תנא שמעה לדרבי וקבעה, ושמעה לדבן עזאי ותני, ומשנה לא זזה ממקומה. אמר עולא: הכל מודים בלשון לענין טומאה – דגלוי הוא אצל השרץ, מ"ט? )ויקרא טו( אשר יגע בו אמר רחמנא, והאי נמי בר נגיעה הוא; לענין טבילה – כטמון דמי, מ"ט? (ויקרא טו) ורחץ בשרו במים אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, לא נחלקו אלא לענין הזאה, רבי מדמי לה לטומאה, ורבנן מדמו לה לטבילה, ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי: (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא וגו' – רבי סבר: והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו, רבנן סברי: וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים. ורבנן נמי נדמייה לטומאה! טהרה מטהרה הוה ליה למילף. ורבי נדמייה לטבילה! וכבס בגדיו הפסיק הענין. וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי? והאמר רבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת! נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא בו מים בעינן; כדרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת בו. כתנאי: (ויקרא כב) ומעוך וכתות ונתוק וכרות – כולן בביצים, דברי רבי יהודה; בביצים ולא בגיד? אלא כולן אף בביצים, דברי רבי יהודה; רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולם בגיד; רבי יוסי אומר: מעוך וכתות – אף בביצים, נתוק וכרות – בגיד אין, בביצים לא".