לכוהן אסור לשאת אישה ששכבה עם גבר שאסור לה לשכב עמו כי כך פרשו חז"ל את המילה "חללה " הכתובה בתורה: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ (לא יינשאו לכוהנים)" (ויקרא, כא; 7). למשל אסור לאישה לשכב עם בנה ואם שכבה אתו למרות האיסור הרי היא חללה ולכוהן אסור לשאת אותה לאישה ובלשון חכמים: "המסוללת בבנה קטן והערה בה" . בית שמאי ובית הלל נחלקו באימא ששכבה עם בנה שגילו בין 8 ל- 9. ומדוע נחלקו דווקא בגיל זה? משום שאם הבן מעל גיל 9 קיום יחסי מין אתו מוגדרים "ביאה" לכן האימא אסורה להינשא לכוהן. ואם הוא קטן מגיל 8 קיום יחסי מין אתו אינם מוגדרים "ביאה" לכן האימא, למרות ששכבה עמו, מותרת להינשא לכוהן. ומה ההסבר למחלוקת בית שמאי ובית הלל בבן בגיל 8-9? הסבירו התלמידים כך: בדורות הקדומים כבר מגיל 8 היה בכוחו של ילד לעבר אישה ואילו בזמן בית שמאי ובית הלל ילד יכל לעבר אישה מגיל 9 בלבד. בית שמאי סברו שהגיל הקובע הוא דורות קדומים (גיל 8) ובית הלל סוברים שהגיל הקובע הוא ההווה (גיל 9). ומניין שבדורות קדומים ילד יכל לעבר אישה כבר בגיל שמונה? תשובה: בת שבע היא נכדתו של אחיתופל. אחיתופל, כך קבעו חכמים, מת בגיל 33 ובזמן מותו שלמה, בנה של בת-שבע, היה כבר בן 7 . כלומר, כששלמה (נינו של אחיתופל) נולד, אחיתופל (סבא רבה של שלמה) היה רק בגיל 26. היות והיו שלוש לידות ושלושה הריונות שזמנם הכולל שנתיים משמע במשך 24 שנים נולדו שלושה דורות. מכאן שאחיתופל עיבר את אשתו כשהיה בגיל 8 בלבד. דחו התלמידים ראייה זו בטענה: שיתכן ואחיתופל היה בגיל 9 כשעיבר את אשתו ובת- שבע הייתה בגיל 6 כשנכנסה להריון משום שדרכה של אישה להיכנס להריון בגיל מוקדם יותר מאשר הגבר יכול לעבר. מנסים התלמידים להביא ראייה ממקום אחר שבדורות קדומים ילד כבר בגיל 8 יכל לעבר אישה. קבעו חכמים שאברהם גדול מאחיו הרן בשנתיים, אברהם נשא את שרה שהיא בתו של אחיו הרן (חכמים קבעו שיסכה בתו של הרן היא למעשה שרה). אברהם מבוגר משרה ב-10 שנים ומאביה (הרן) בשנתיים. נמצא שהפרש השנים בין הרן לבתו שרה 8 שנים בלבד. משמע הוא עיבר אשתו בגיל 8. דחו התלמידים ראייה זו בטענה שאולי אברהם קטן מאחיו הרן ולא גדול ממנו כפי שנטען למעלה. לבסוף הביאו התלמידים ראייה שילד בגיל 8 יכל לעבר אישה בדורות קדומים מבצלאל שהיה נינו של כלב בן יפונה. בצלאל, כך קבעו חכמים, היה בן 14 כשסבא רבה שלו (כלב) היה בן 40 בלבד. כלומר כשנולד בצלאל נינו של כלב, כלב היה בן 26 בלבד. קזז את משך ההריונות לשלוש לידות שהם שנתיים. נמצא שבמשך 24 שנים נולדו שלוש דורות. משמע כל אבא היה בגיל 8 כשהתעברה אשתו ממנו. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סט, עמוד ב).
נוסח התלמוד כלשונו:
"תנו רבנן: המסוללת בבנה קטן והערה בה, בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה, ובית הלל מכשירין. אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה – שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה. דבית שמאי סברי: גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים. ודורות הראשונים מנלן דאוליד? אילימא מדכתיב (שמואל ב' י"א) הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי, וכתיב (שמואל ב' כ"ג) אליעם בן אחיתפל הגלני, וכתיב (שמואל ב' י"ב) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור (כי) ה' (אהבו) וכתיב (שמואל ב' י"ג) ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום, וכתיב (שמואל ב' י"ג) ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים, וכתיב (שמואל ב' י"ד) וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה, וכתיב (שמואל ב' ט"ו) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא (ואשלמה) את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון, וכתיב (שמואל ב' י"ז) ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ואל) [אל] עירו ויצו אל ביתו ויחנק, וכתיב (תהלים נ"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ותניא: כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע, ושל אחיתפל אינן אלא שלשים ושלש. כמה הויא להו – תלתין ותלת, דל שבע דהוה שלמה – פש להו עשרים ושית, דל תרתי שני לתלתא עבורי – אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד. – ממאי? דלמא תרוייהו בתשע אוליד, ובת שבע אולידא בשית, משום דאיתתא בריא. תדע, דהא הוי לה ולד מעיקרא! אלא מהכא: (בראשית י"א) אלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן, ואברהם גדול מנחור שנה, ונחור גדול מהרן שנה, נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן. וכתיב (בראשית י"א) ויקח אברם ונחור להם נשים וגו' ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה – שסוכה ברוח הקדש. והיינו דכתיב (בראשית כ"א) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה. דבר אחר: יסכה – שהכל סכים ביופיה. וכתיב (בראשית י"ז) ויפל (אברהם) על פניו ויצחק ויאמר בלבו וגו' כמה קשיש אברהם משרה – עשר שנין, וקשיש מאבוה – תרתין שנין, אשתכח כי אולדה הרן לשרה – בתמני אולידה. – ממאי? דלמא אברהם זוטא דאחוה הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להו. תדע, דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן, דכתיב (בראשית ו' /ה'/) ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת, שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב (בראשית ז') ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ, וכתיב (בראשית י"א) (ואלה) [אלה] תולדת שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול, בן מאה שנה בר מאה ותרתין שנין הוה! אלא, דרך חכמתן קא חשיב להו, הכא נמי – דרך חכמתן קא חשיב להו. אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר לי: אתון מהכא מתניתו, ואנן מהכא מתנינן לה: (בראשית י') ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול, יפת הגדול שבאחיו הוה אלא מנלן – מהכא, (שמות ל"ח) ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכתיב (דברי הימים א' ב') ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי – בר תליסר, דכתיב (שמות ל"ו) איש איש ממלאכתו אשר המה עשים, ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הקים משכן ושלח מרגלים. וכתיב (יהושע י"ד) בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' וגו' ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה, כמה הויא להו – ארבעין, דל ארביסר דהוה בצלאל – פשא להו עשרים ושית, דל תרתי שני דתלתא עיבורי – אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד".