פלפולנו היומי יעסוק באישה שבנרתיקה (באבר מינה) היה בשר נבלה (בשר של חיה מתה).
נסביר קודם לכן כי בזמן בית המקדש נהגו לאכול ב-"טהרה". כל אדם ש-"נטמא" היה צריך לטבול במקווה כדי "להיטהר" ולאכול בטהרה. ניתן היה "להיטמא" למשל באמצעות נגיעה בנבלה או בשרץ, וזאת על סמך הכתוב בתורה: " אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ … וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא, פרק כ"ב, פסוקים 5-6). ולא רק מי שנגע. על פי אותה מערכת חוקים, גם מי שנשא את בשר הנבלה או השרץ, אפילו אם לא נגע ישירות (למשל: אם נמצא השרץ בסל או בקופסה והא נשא את הסל), "נטמא" באופן דומה. עם זאת, טומאה שנמצאת "בתוך" הגוף,כמו במערכת העיכול, או בתוך רחם האישה לא נחשבה למטמאת.
שאלו חכמים: מה הדין אם נמצא בשר של נבלה בנרתיקה של אישה? האם האישה נטמאה? ואיך ייתכן שנמצאה חתיכת בשר נבלה בנרתיקה של אישה מבלי שכבר נגעה בה? ייתכן, אם למשל חברתה הכניסה לה את בשר הנבלה לנרתיקה. עכשיו השאלה היא כזאת: מצד אחד, האשה עצמה לא "נגעה" בבשר הנבלה, אלא רק נרתיקה הנמצא בתוך הגוף נגע בבשר, והרי טומאה שנמצאת בתוך הגוף אינה מטמאת. אך מצד שני, הנרתיק אינו נחשב ממש "בתוך" הגוף, היות שקיימת אפשרות להגיע אליו באצבעות הידיים, ואז ייחשב כמקום שכן מטמא, כאילו היא נושאת ומרימה את הטומאה.
אי לכך, בנידון זה נחלקו החכמים. רבא סבר שהאישה טמאה, ואביי סבר שהאישה טהורה. (תלמוד בבלי מסכת נדה דף מב עמוד ב )

נוסח התלמוד כלשונו:

איבעיא להו: אותו מקום של אשה, בלוע הוי או בית הסתרים הוי? למאי נפקא מינה – כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום. אי אמרת בלוע הוי – טומאה בלועה לא מטמאה, ואי אמרת בית הסתרים הוי – נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהא מטמיא! אביי אמר: בלוע הוי, רבא אמר: בית הסתרים הוי. אמר רבא: מנא אמינא לה – דתניא אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים לא מטמאה, אלא שגזרת הכתוב היא. ואביי – חדא ועוד קאמר, חדא – דטומאה בלועה היא, ועוד – אפילו אם תמצי לומר טומאת בית הסתרים היא – אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב היא.